כרטיס אישי

רונית נשר

פסיכותרפיסטית, דוקטורנטית לפסיכולוגיה בתחום טיפול קבוצתי. עובדת עם יחידים, זוגות, קבוצות, ארגונים וקהילות. משלבת פסיכולוגיה מערבית עם גישות מעולם הרוח. מנחת תכנית הטלויזיה "חוות דעת בפסיכולוגיה" בערוץ 10. מנחה טקסים. אוהבת בני אדם, חולמת חלומות, ומגשימה חזונות. מאמינה גדולה בפסיכולוגיה החיובית ועובדת עם השראה, תקווה וריפוי
[email protected]

www.ronitnesher.com

052-6660363

שתף

רונית נשר

להיות זבוב על הקיר- בקבוצה של אמא

01.06.11

חלק א'

שבועיים וקצת אחרי פטירתה של אמי, ואני מתיישבת לכתוב.
הפעם- על תחושת ה"זבוב על הקיר". ועל החיים הסודיים של אמא שלי...

וקצת רקע לפני שאשתף-
אמא שלי עבדה שנים רבות כמורה לחינוך מיוחד, וכמנחה פעילויות לקשישים.
היא מנחת קבוצות בנשמה, למרות שלעולם לא למדה זאת.

כשחלתה בסרטן בפעם הראשונה, לפני הרבה שנים, הצעתי לה ללכת לקבוצת תמיכה.
"למה אני צריכה לשמוע צרות של אחרים? אין לי מספיק את הצרות שלי?!!" זו הייתה תגובתה.

אחרי מספר שכנועים, התרככה והלכה לקבוצה של "חסן".
"לא רוצה ללכת לקבוצות פסיכולוגיות מדי, רוצה משהו כיף, משהו נעים" - ככה אמרה, 
ואכן זה מה שאפיין את רב הפעילויות שלה בחיים.
ואחרי כל פעילות הגיע דיווח, טלפוני, בדר"כ מתחיל בכותרת ( הכותרות התחלקו ל: "היה כיף! או לא היה כיף בכלל" )
וההמשך היה תיאור  בפרטי פרטים של החוויה.

כך הרגשנו, אחותי ואני, וגם אבא שלי כשעוד היה בחיים, שאנחנו יודעים כל פרט בחוויות של אמא.
לפעמים תהיתי על הצורך הזה בשיתוף , למה חשוב לה לספר על כל מקום שהאוטובוס עצר בו בטיול,
ועל מה אכלה או שתתה בבית הקפה הקטן שבשכונה היפה?
אבל ברור היה שחשוב לה, והיא עשתה זאת עם כל כך הרבה חן וקסם והתלהבות, וככה זה היה ,וככה זה המשיך.

אחרי שאבי נפטר ( לפני 5 שנים ) הצענו שוב לאמא ללכת לקבוצה.
העלנו את האופציה ללכת לעמך, המרכז לניצולי שואה.
אמא התנגדה בתוקף, אמרה משפטים דומים ל"יש לי מספיק צרות משלי",
והיה לה קשה לראות את עצמה הולכת למקום בו נפגשים ניצולי שואה, ואולי "חופרים" יותר מדי בכאב ובזכרונות עבר.
"אני לא זוכרת כלום- הייתי ילדה בשואה"- כך הייתה אומרת, וממשיכה להתנגד.

אני לא זוכרת מתי בדיוק זה קרה, אבל משהו השתנה, ולפני שנתיים או שלוש, היא החלה ללכת ל"עמך" - וזה פשוט מילא את עולמה.
מילא את עולמה ממש כך: בשמחה, בעניין, בחוויות, בחברות...

אחרי כל פעילות של אמא שלי ב"עמך", המרכז לניצולי שואה, היא הייתה נוהגת להתקשר אליי ואל אחותי ולספר בפרטי פרטים על חוויותיה.
המקום הזה היה עבורה מקום מפגש, לפעמים מקום מפלט מהמכאובים הפיזיים והרגשיים, ומקום שסיפק לה הרבה תוכן והעשרה.

על 2 פעילויות היא נהגה לספר במיוחד-
על קבוצת המוזיקה הנפלאה שהעבירה רונה, המורה למוזיקה, בחורונת צעירה ומהממת עם נשמה גדולה וקול מלאכי,
ועל הקבוצה הפסיכודינאמית שהנחו 2 מטפלות, שרון ולילך.

כבת הבכורה והסקרנית, ועדו יותר כמנחת קבוצות וכמי שמלמדת הנחיית קבוצות, תמיד רציתי להיות זבוב על הקרי בקבוצה בה אמא שלי משתתפת.
אמא שלי, שלא רצתה להיותב קבוצה, משתתפת בקבוצה פסיכודינאמית!!!

מדהים
מסקרן
מרגש.

מה קורה שם?
איך היא כמשתתפת? איזה תפקיד היא לוקחת על עצמה? האם אוהבים אותה שם?

כל שבוע היא הייתה מגיעה לשם, לעיתים רחוקות מאד החמיצה מפגש, 
הייתה מגיעה אחרי טיפולי הקרנות, ומגיעה גם בימים של כאבים גדולים, בגשם, בחמסין-
לא מוותרת על הקבוצה הזו.

כבר ידעתי שכל יום ראשון בצהריים יצלצל הטלפון- ואמא תספר, על חוויותיה, עם דיסקרטיות רבה לשאר המשתתפים, כפי שמקובל בקבוצות.
רק את השמות של המשתתפים סיפרה, ואת חוויותיה האישיות,
והיה ברור כי היא עוברת חוויות מאד משמעותיות שם. 
אמא שלי בקבוצה.
ואני רק הסתקרנתי יותר ויותר.
מה קורה שם?

"היום הגיעה מישהי חדשה לקבוצה" - הייתה משתפת בקולה הצעיר.
"אחת המשתתפות בקבוצה היא עולה חדשה שלא יודעת עברית, אז הצעתי ללמד אותה עברית,בהתנדבות"

כך כל יום ראשון.

בעיניי רוחי דמיינתי את המשתתפים בקבוצה, דמיינתי את המנחות, וניסיתי לדמיין מה קורה שם.

הזמן עבר,
אמא נעשתה חולה יותר ויותר,
ולפני כחודשיים הפסיקה ללכת לקבוצה,
זה כבר היה קש לה מדי לצאת מהמיטה.

"שרון המנחה התקשרה אליי היום, שאלה למה לא באתי" - אמא מספרת ביום ראשון אחה"צ, כשעוד יכלה להתקשר ולדבר בטלפון.

ואמא קיוותה, שאולי כשתתחזק, היא תוכל לחזור לקבוצה.

אנחנו ידענו, שככל הנראה היא כבר לא תוכל לחזור לשם.

בלוויה ובשבעה, פגשתי לראשונה את שרון ולילך, מנחות הקבוצה.

אחרי שבוע הן התקשרו וסיפרו, שהקבוצה מאד נרעשת,
בהלם מהפטירה של אמא שלי,
וכולם מאד מבקשים, אם אפשר, שאני ואחותי נגיע למםפגש הבא שלהם,
לתת כבוד לאמא, לספר עליה קצת, להיות עם הקבוצה...

ואווו.
התרגשתי כל כך.

הזדמנות להיות זבוב על הקיר בקבוצה של אמא....
אבל - בלי אמא.

כל השבוע עבר במחשבות על הקבוצה,
איך זה יהיה?
מי הם המשתתפים?

האם לא יהיה לנו, לאחותי ולי, קשה מדי להיות שם?

הלכנו. הייתי זבוב על הקיר- ביום ראשון האחרון.
ועל החוויות והקבוצה עצמה אכתוב בחלק ב' ...
כי אני צריכה לצאת עכשיו...

המשך יבוא...







שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

מנוע חיפוש רוחני

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©