להיות ספונטי

חזרתי אתמול מפסטיבל השאקטי המדהים. מה שאני אוהבת בפסטיבלים זה המרחב הלא נודע, המאפשר לדברים הכי לא צפויים לקרות לנו. מניסיוני, דווקא הדברים שאנחנו לא מתכננים מתפתחים להיות המוצלחים והמרגשים ביותר. סדנה אליה הגעתי "בטעות" הסתמנה כחוויה הכי חזקה ומיוחדת שקרתה לי בפסטיבל. לא משנה כמה סדנאות "סימנתי" ותכננתי ללכת אליהן, המציאות הובילה אותי להגיע בדיוק למקום שבו קיבלתי את מה שהייתי צריכה באותו רגע. ואני בטוחה שאני לא היחידה ורבים יזדהו עם החוויה הזו.
ככל שאנחנו מתקדמים בחיים הספונטניות הופכת להיות קשה יותר ויותר. עבודה, ילדים, סידורים, מחוייבויות- כל אלו הופכים להיות האוייבים הגדולים של הספונטניות ואנחנו מוצאים את עצמנו נזקקים למסגרות מיוחדות בהם נוכל להרגיש "ספונטניים". אנחנו נוסעים לחופשה כדי לעשות מה שבא לנו, אנחנו הולכים לחוגים בהם נוכל לפרוק ולבוא לידי ביטוי, אנחנו מחפשים מקומות שיאפשרו לנו לזרום עם מה שאנחנו רוצים כרגע. אבל זהו הדיסוננס הגדול ביותר שיכול להיות- הספונטניות הפכה להיות משהו שצריך לתכנן אותה...
עבורי הספונטניות מתאפשרת באמצעות קבוצת תיאטרון פלייבק בה אני משתתפת, תיאטרון אימפרוביזציה כייפי ומרגש בו השחקנים מעלים על הבמה סיטואציות שהקהל הביא באותו רגע. הופעתי עם הבנות של הקבוצה ופשוט קרנתי. זה היה כל כך ממלא להיות ספונטנית, להעיז, לאלתר, לזרום. אחרי המופע קיבלנו תגובות חמות מנשים שנהנו ונדהמו מהתיאום, האילתור, הזיכרון לפרטים שלנו. אבל האבסורד הוא שגם בתוך תיאטרון אימפרוביזציה שכזה ישנן תבניות לתוכן יוצקים את התוכן המאולתר. גם שם אנחנו נאלצים להכניס את עצמנו לתבניות מסויימות כדי להיות ספונטניים, לתכנן את הרגע.
אבל כאלו הם החיים, הם מציבים בפנינו אתגרים ללא הפסק, ואנחנו נאלצים למצוא כלים לשמור על ההעזה, הספונטניות והיצירתיות שבנו. ההשלמה עם עובדה זו יכולה להקל עלינו מאוד, ולהזכיר לנו שגם אם אנחנו עסוקים, מחוייבים, מוטרדים ועמוסים- תמיד יש מקום לספונטניות. רק צריך למצוא את המקום לאפשר לה להיות.

איפה אתם מאפשרים לעצמכם להיות ספונטניים? אם אין לכם מקום כזה, תמצאו דחוף...