כרטיס אישי

יעל בריסקר

אם, אמנית ומאמנת של תקשורת מקרבת להורים וילדים. המסע של החיים שלי עובר דרך בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב , קורס וויפאסאנה בגיל צעיר , יוגה, צי'גונג, אמהות לתאומים בחינוך ביתי חופשי,אוטו דידקטית בהתפתחות ילדים בגיל הרך, לימודי תקשורת מקרבת לא-אלימה , והעבודה של ביירון קייטי. כעת בהשתלמות ארבע שנתית בביו סינתיזה( פסיכותרפיה גופנית). לאט אבל בטוח יוצרת את הסינתיזה שלי בין היצירה שלי לבין אהבתי הגדולה לחיים מתוך ערנות לשיח הפנימי והחיצוני שלי עם העולם, ולכוחה המרפא של אמפתיה לעצמינו ולאחרים. דבריו של הנזיר טיך נאת האן מהדהדים בליבי: "אין דרך לשלום - שלום היא הדרך" את כל אלה מביאה לעבודתי

[email protected]

שתף

יעל בריסקר

אם השנה או...?

22.06.11

 אתמול הייתי אמורה לטוס ללונדון. האמת שהכל התחיל כשהתברר לי שצברתי נקודות באל על לטיסה למערב אירופה, כוון אחד. שאלתי את עצמי, לאן אטוס? ברלין עלתה לי לראש, אך אינני מכירה שם אף אחד וקצת חששתי לנסוע לבד. האמת היא שלא הרגשתי צורך לנסוע בכלל. אך יש כרטיס, ולכן החלטתי לנסוע ללונדון, שם יש לי שתי חברות טובות ועוד אחת מחוץ ללונדון. 


התארגנתי, קבעתי תאריך ו...פתאום נכנסה כלבה חדשה לתוך חיינו (שעליה כבר כתבתי ואכתוב עוד בהמשך). אמרתי טוב, עכשיו זה לא זמן טוב, היתה לי אפשרות, אז דחיתי בחודש וחצי.

 

הגיע היום המיוחל...התארגנות של לפני, אריזה, ריצות אחרונות, (למה זה "תמיד" בריצה אצלי...אוף!) קניית לירות סטרלינג שהסתבכה- אך לבסוף הצליחה ו - זהו, אני ארוזה, המונית מוזמנת, אפילו עשיתי צ'ק אין אונליין כדי שיהיה לי יותר זמן בבוקר.

 

ילדיי, תום ויסמין, לא היו מאושרים מנסיעתי, בלשון המעטה. תחילה, יסמין התחננה שאקח אותה. היא קצת ידועה כ- DRAMA QUEEN אצל מקורביה, או במילים אחרות, כזו שמביעה את רצונותיה בקול רם מאוד. שניהם לא אהבו שאמא לוקחת חופשה בלעדיהם, ונוסעת לה לכל כך הרבה ימים( עשרה במספר ) - אך קיבלו את זה.

 

בלילה של הנסיעה, בשתיים לפנות בוקר, היא התעוררה ובאה אליי בוכה: "אני לא רוצה שתסעי, בבקשה אל תסעי, אמא, אני זקוקה לך כמו שבניין זקוק ליסודות שלו, אני לא מרגישה בטוחה בלעדייך". אני כמובן מקצרת פה - ואתם לא שומעים את הדציבלים והטונים קורעי הלב. 

 

התלבטתי.

לא הרגשתי בטוחה בעצמי. הדחף לנסוע ממילא לא היה חזק כל כך- אני ידועה כאחת שקשה לה לקחת לעצמה חופש- אך בכל זאת, רציתי לקחת אוויר מהיום יום הזה.

השעון מתקתק, כבר שלוש בבוקר והמונית צריכה להגיע בחמש.

 

פתאום ידעתי בבירור שאני מוכרחה להשאר. כן נכון, לא נכון, חלקכם יגידו- משוגעת זו...חלקכם יגיד "אם השנה" , ומה איכפת לי בעצם מה אומרים? (טוב, קצת כן איכפת לי:-))

 

לא נסעתי. ביטלתי את המונית והודעתי שאני נשארתי בבית. מיד, אך מיד, ראיתי הקלה בגופה של יסמין, היא נרגעה לחלוטין ונרדמה מיד.(ואיתה גם אחיה שבינתיים גם התעורר והיה מתוח). הרגשתי סוג של הקלה בעצמי...

 

איך אני מרגישה היום, יומיים אחרי? קצת עצב, קצת פספוס - שיפוטים עולים לי על עצמי, על האסרטיביות שלי, הנחישות שלי, הדאגה לצרכים שלי.

 

מה הנושא של הרשומה הזו ומדוע אני משתפת בכל זה? אחד הדברים שמעניינים אותי במיוחד בעקבות לימודי הביוסינתיזה (הפסיכותרפיה הגופנית) זה הנושא של הדחף הפנימי, הרצון הראשוני שקיים בנו לפני שההתניות והרציונליזציות , וה"צריכים" נכנסו לתוך חיינו. מה קורה לנו כשאנו מרגישים שאנחנו רוצים משהו? איך אנחנו מרגישים וידעים שזה נכון? שזה אמיתי? עד כמה באמת אני מחוברת ל"קול הפנימי" שלי? כמה מהפעולות שלי בעולם הן "תגובה ל.." ? 

 

שאלות שאני ממשיכה לחקור בתוך המעבדה הפנימית שנקראת חיי.

 

עד הפעם הבאה...

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

מנוע חיפוש רוחני

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©