כרטיס אישי

שי משיח (הסיו)

M.A, מטפל בפסיכודרמה ופלייבק, תואר שני בפסיכולוגיה, בוגר לימודי ריפוי בתקשור, מבריא מסרטן, מורה לחיים בריאים באמת. מלוה אנשים וקבוצות בתהליכי שינוי, לידה מחדש והבראת הגוף והנפש. את השם הסיו קיבלתי בטקס מרגש במרכז של אושו באיטליה בסוף קורס הכשרת מטפלים כחלק מההתחייבות שלי לדרך של אמת פנימית והגשמה עצמית. אני מאמין בכל ליבי שיש בכל אדם את התבונה והיכולת לריפוי. ריפוי יכול להיות של הגוף הפיסי, ריפוי וחיזוק של הנפש והחוסן הנפשי וחיבור אמיתי למי שאנחנו ייעודנו והעלאת המודעות והחיבור שלנו לייקום.בבלוג אחלוק איתכם ניסיון מעשי שלי, ידע מקיף של שנים ואנשים, וליווי אנשים במצבים מגוונים, להבראת החיים ולשינוי מעשי.

[email protected]
www.spiritual-psychodrama.com

שתף

שי משיח (הסיו)

להיות גבר...

05.09.09

להיות גבר...

מה עכשיו? אחרי הבלוג הקודם הרגשתי איך הרצון לספר עוד ועוד שואב אותי לתוך מערבולת נעימה, תוך כדי שאני סומך על הקוראים שיוציאו אותי ממנה לחיבוק של שיתוף, חום ואהבה. חיבוק זה, שקיבלתי ממכם, בתגובות שלכם, רק חיזק את הרצון שלי להמשיך ולגלגל בפניכם את הסיפור שלי, וגם, עם הזמן, להעביר מסר וידע בתחומים שאני נחשף אליהם ולומד אותם ביום יום.

לפני יומיים הייתי בים עם אישה. אשה שנכנסה לי ללב. אישה שעוזבת בעוד כמה ימים וטסה למקום אחר. אישה שנוסעת ממני ואולי ממנה . היינו בים. היתה שקיעה מרהיבה, ובצד השני, ממש מול הכדור האדום שנושק לקו האופק, היה תלוי כדור כסוף, כמעט מלא, של הירח. הכל היה יפה. היא היתה יפה. השיער שלה התבדר ברוח. היא בנתה ארמון בחול, היא שיחקה עם הבן שלי, היא הסתכלה עליי בעיניים מלאות במשהו שאני כל כך רוצה, אבל אולי לא יכול להכיל. אני חייכתי אליה. היא טיילה על החוף. לרגע לא הסתכלתי עליה, ואז כשסובבתי את הראש, ראיתי אותה מתרחקת ממני, כל כך יפה. ואז הבנתי מה אני רוצה לספר לכם היום.


אנחנו חוזרים לאותה הסצינה בבית החולים, כשהרופא המומחה מודיע לי שצריך לעשות ניתוח. לרגע אני מרגיש כמו במאי של מחזה, ואז שוב אני נזכר – אלו הם חיי. וכבמאי של מחזה חיי, אני רוצה לביים סצינה, שהיתה מתרחשת אילו המחשבות שלי היו אלה שמדברות עם הרופא המנתח:
רופא: שי משיח, בלה בלה בלה, בלה בלה... אתה צריך לעבור ניתוח דחוף, בלה בלה, אולי יש גרורות.
שי: מה זאת אומרת? להוריד אשך? מה זה אומר לגבי חשק מיני?
רופא: אתה רוצה לחיות או לזיין?
שי: תשמע, העניין הוא, שמתישהו בגיל חודשיים, יש לי את המסמכים שבהם זה כתוב במדוייק, הורידו לי אשך. והעניין הוא, שמזה שנים רבות, אני חי ומתנהל עם אשך אחד. אז מה דוקטור? מה יהיה? האם אני רוצה לחיות או לזיין? אני רוצה לחיות. אבל בוא תספר לי, דוקטור, איזה מין חיים, לדעתך המלומדת, יהיו לי, כגבר בלי אשכים? האם אתה חושב, מר דוקטור, שיהיו אלה חיים ששווה לחיות אותם?

אני זוכר ששאלתי את עצמי באותו יום האם היקום מצפה ממני להפוך לנזיר בודהיסטי ביום אחד. שלום לריגושים, שלום לזיונים, שלום לזקפה, שלום להתאהבויות, שלום לחיים. האם זה המסר של הסרטן? אני באמת ובתמים לא מאמין שיש מישהו, אפילו אחד, שיכול להאשים אותי בשטחיות. הזקפה הגברית, אף שמנוצלת פעמים רבות לצרכי מילוי בור האגו, היא אחד הכוחות המניעים את היקום. זה חינוך מיני לכיתה ד'. זה בסיסי. מי שמתעניין ברובד היותר עמוק של מה משמעות הזקפה בשביל גבר ומה זה להיות מסורס, יכול לקרוא למשל את המחזות המופלאים של חנוך לוין... אבל עכשיו אני סתם מתפלצן.

בכל מקרה, באותם הימים ההזויים הייתי כמו צל של בן אדם. ולא צל חזק כזה שיש ביום שמש בהיר, אלא צל חלוש כזה, דהוי, כמו ממנורת פלורוסנט. ככה הסתובבתי במשך שלושה ימים בין שלושה רופאים מומחים, בניסיון לסגור את הפער בין הרצון לחיות לאי ההבנה מה הטעם לחיות. בין הרצון לחיות לבין הרצון הממשי שחשתי - למות. (אגב, כרמז מטרים, ולמה לא לקרוא לילד בשמו – כפיתוי לקוראים האהובים שלי לבלוגים הבאים – כרגע יש לי שני אשכים. השני פשוט נולד לו, בא מאיפשהו, כנראה שי מהסרטן). איפה היינו? כן, נפגשתי עם שלושה פרופסורים. בפי שלושתם היה נאום זהה: "לאשך כשמונים אחוז מהאחראיות על ייצור ההורמון הגברי טוסטסטרון, עשרים האחוז הנותרים מיוצרים במוח. ניתן לקבל תוספת של ההורמון בזריקות ומדבקות".    
אותו הצל של משהו שפעם היה אני חש בלבול וחוסר אונים מטורף לנוכח דברים אלו: האם אני אהיה עשרים אחוז גבר. מה יהיו שמונים האחוזים הנותרים: חוש הומר? אינטליגנציה? יכולת שיחה מופלאה? מיליון מחשבות בראש הסתכמו לשתי מילים מפחידות שהבהבו כמו שלט נאון על מוטל דרכים זול: נכות וסירוס. נכות וסירוס. הצל של עצמי הרגיש רעד וצמרמורת. ואני שם לב שלא בכדי אני משתמש בגוף שלישי בתיאור הרגעים האלה, כאילו מנסה להרחיק את החוויה. היום אני יודע שדווקא מהמקומות האלה צמחתי לאין שיעור. אז אומר זאת שוב, הפעם נקי יותר: פחדתי כל כך להיות נכה ומסורס. שתי המילים האלה העבירו בי רעד וצמרמורת. כמו אז, גם היום אני שואל את עצמי מה משמעות החיים בלי המיניות שלי, שהיא כל כך חזקה ומשמעותית. וקיבלתי את השיעור הגדול מכולם בדיוק שם, בדיוק במקום.

שוב חוזר לעבר. יום ראשון בבוקר, שלושה ימים אחרי גילוי הסרטן המתוק והארור שלי, בית חולים אסף-הרופא. התחלתי בדיקות. לא ידעתי ממה לפחד קודם: סרטן, ניתוח, תום עידן הגבריות, אבדן האשך היחיד שהיה לי אז. במבט לאחור הפחד הכי חזק היה מבדיקת ה – CT, כי שם היתה אפשרות שיתגלו גרורות. הנה לכם מילה מגעילה נוספת, שאפילו הצליל שלה מכוער. גרורות בבטן. גרורות באגן. גרורות בראות. גרורות במוח. גרורות, גרורות ועוד גרורות. מה אני גורר איתי? לאן גררתי את עצמי? איך נגררתי לסיטואציה הזאת? למצב האבסורדי הזה שבו אני במשך שעה שותה יוד מעורבב עם מיץ פטל של סבים וסבתות. גרורות. איך אני גורר את עצמי החוצה מחדר ההמתנה הזה, שבו, אגב, אני קורא את הספר על אהבה, רפואה וניסים, ותוך כדי הקריאה מגלה כי יש סטטיסטיקה שמראה מי האנשים שהבריאו מסרטן -  אנשים מרדנים מייסודם, בעלי דרך עצמאית, מיוחדת, מורדת בתבניות. גרורות. למה אני גורר את עצמי לתוך מכונת ה – CT? גרורות. והאחות המתוקה מחייכת אלי. האם היתה מחייכת אלי אילו הייתי עשרים אחוז גבר? האם היתה מחייכת ככה לגבר בלי ביצים? גרורות. והנוזל החם נגרר דרך הוריד ותחושה גועלית של חום מתפשטת בגוף, גוררת את הנוזל איתה. 

מדהימה היא חוכמת הגוף. את בדיקת  ה - CT השנייה עשיתי חודשיים אחר כך, כשהפחד מהתפשטות הוביל אותי שוב לחדר הבדיקות. במהלך שבעים יום שעברו בין בדיקה ראשונה לשניה, הגוף שלי ניזון  מ - ROW FOOD , ומתוכם במשך שישה-עשר יום הגוף ניזון ממים בלבד, וזאת  על פי שיטה שנקראת "היגיינה טבעית", לכל העניין הזה מגיע מקום כבוד של פוסט נפרד. אחריי ניקוי הגוף האגרסיבי הזה, הבדיקה, הפעם, נעשתה על גוף נקי. גוף שכזה לא יכול היה לסבול את השהות בתוך מכונת ה-CT, הוא לא יכול היה לסבול את ההזרקה של חומר רדיו-אקטיבי לתוכו, והוא צעק עלי. צעק ובעט אותי החוצה. החוצה אל המדשאה הירוקה של בית החולים, שם הקאתי מתוכי במשך שלוש שעות את כל היוד, את כל הרעל, את כל הגרורות. מועמד לטיפול נמרץ אחרי כל ההקאה הזאת, אבל נקי מרעלים שאישרתי לרפואה המערבית להכניס לגוף שלי, ישבתי על הדשא, הבטתי על בניין בית החולים, על שער הכניסה שלו שממנו לא מזמן טסתי, לא נגררתי – טסתי החוצה, והבנתי -  ניקוי זה היה שער הכניסה שלי לחיים בריאים יותר. קודם דרך הגוף, אחר כך דרך הנפש ולבסוף – דרך הרוח. עוד לא ידעתי אז שבקרוב מאוד אני אפסיק להיבדק ולפגוש רופאים, לא ידעתי ולא חלמתי שזה יקרה, רק קול פנימי שלחש לי באהבה: "צא מפה, יש אמת אחרת בפנים".

מוטי רפאל (החבר ההילר שלי שהזכרתי בפוסט הקודם) התקשר אלי הרגע. הוא אמר לי, שמה שחשוב, זה לעשות שלום פנימי ולא להשיג מושלמות. כששאלתי למה הוא מתכוון,  הוא הסביר כי הרצון שלי בחופש טוטאלי, במימוש עצמי מלא, מוביל אותי לחוסר שלמות ולאי יכולת למשל להתחייב ולהתמסר לאורך זמן לזוגיות. אחריי שניתקנו את השיחה, חשבתי לעצמי, שברור שאני רוצה חופש טוטאלי, ולחיות אמיתי, מה שאני ואיך שאני, וזה לא הבלוג שבו אדבר על זוגיות.

עוד דבר שלא הספקתי לענות למוטי, זה  שבמקום שבו אני מרגיש הכי אמיתי, משמעותי וחי - במקום הזה אין לי בעיה להתחייב ולהתמסר. המקום הזה הוא עם הקבוצות שאני מנחה, ועם האנשים שאני מלווה לחיים מאושרים ובריאים יותר.
יום שישי - ברגע שהתכוונתי לצאת לגלוש בחופיה המרהיבים של מכמורת, עם מכנס קצר, חולצת גולשים ישנה וקרם על הפנים, התחילו הטלפונים להציף אותי. אלה היו מטופלים ואנשים שמתעניינים בקבוצות וריפוי. מצאתי את עצמי במשך שש שעות רצוף מול מחשב ועל הטלפון. עוזר, מקשיב, נשאל, עונה, נפגש, סקרן, לומד, חולק, נרגש. זאת הגלישה שלי, זה הייעוד שלי וזאת ההתחייבות שלי. דמיינתי את עצמי גולש את היום והרגשתי טוב עם הוויתורים ועם האחריות שבחרתי לקחת.


AUM יחסים - ערב חד פעמי אחר מרתק עמוק ב 20 לאוקטובר בהנחיית שי משיח ואריאלה ג'איה:

http://www.spiritual-psychodrama.com/61198/aum


כל זה ועוד באתר: www.spiritual-psychodrama.com

אהבה רפואה וניסים,

שי

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
06/09/09 21:24
07/09/09 11:44
07/09/09 14:27
02/10/09 03:35
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

מנוע חיפוש רוחני

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©