כרטיס אישי

חגית אלמקייס

מנחה סדנאות "מסע במילים" ומלווה תהליכי שינוי והתפתחות באמצעות כתיבה אינטואיטיבית וביבליותרפיה.
כותבת כדרך חיים. עיתונאית וצלמת.

לפייסבוק שלי

שתף

חגית אלמקייס

קלפטומאניה

05.07.12

בחברה בה המקדש של כל עיר הוא הקניון, שופליפטינג הוא ללא ספק ביטוי לחוסר סיפוק תמידי ולמצוקה של הפרט החי בחברה היפר-צרכנית. אחרי הריגוש מהצריכה, מגיע הריגוש מהגניבה 

אני זוכרת היטב את הפעם הראשונה שלי. הפעם בה הלכתי עם קבוצה קטנה של חברים מהשכונה לחנות של כלי כתיבה כדי לגנוב. הייתי בכיתה ד', אולי ה'. המטרה המרכזית שלנו, הייתה לגנוב חבילות של מכתביות ומדבקות. היו לנו כבר מלא באוספים הפרטיים שלנו, אבל רצינו עוד וזה היה קל לביצוע. כל מה שנדרש מאיתנו, זה להסיח את דעתו של המוכר בחנות בשאלות, בזמן שהאחרים תוחבים אל תוך כיסיהם חבילה אחת או שתיים של מדבקיות קטנות ומנצנצות. לא היה לנו תקציב גדול מידי, אז אני מניחה שזה נראה לנו די הוגן ופשוט: אם למוכר יש שפע ומכל טוב של מדבקות, הוא לא ירגיש בחסרונן של כמה חבילות בודדות ואנחנו נצא מרוצים.

אני בעיקר זוכרת את התאווה אל מול השפע ואת הדילמה כל פעם מחדש: מה יקרה אם אקח הפעם, רק הפעם, ממש רק את זה... ואת תחושת ה"מגיע לי" ו"זה ממש בסדר", שהגיעה אחרי כל פעם ש"העלמתי" משהו ממישהו והפכתי אותו ל"שלי". פעם זה היה עיפרון של חבר לכיתה (בטח הוא לא ישים לב), בפעם אחרת כדורסל של אחותי שהחבאתי בעליית הגג כי מאוד רציתי שיהיה שלי (זה לא הוגן שלי אין!) ובהזדמנות אחרת היה זה ספר מהספרייה הציבורית שמאוד אהבתי.

לאחרונה נזכרתי שוב במעשים הללו, עקב ביקור בחו"ל במסגרת העבודה עם קבוצת אנשים שעד לפני הטיול היו זרים לי. חלק מהטיול כלל (איך לא) שופינג וביקורים במסעדות הטובות והמומלצות ביותר, שהובילו, בין הביסים המענגים והיין המשחרר את הלשון, לשיחות על החיים.

היה זה ביום האחרון לטיול, כשאחת הנשים סיפרה לכולנו בארוחת ערב רווית אלכוהול על הרגלה לעשות "שופליפטינג". לא, היא חלילה לא "גונבת". היא עושה "שופליפטינג", זה נשמע הרבה יותר סקסי. כשניסיתי לתרגם את המעשה למילים ברורות והשתמשתי במילה גניבה, היא שאלה: "מה את כל כך מתפלאת? מה, את רוצה להגיד לי שאת לא עושה את זה? אני ממש מופתעת ממך! דווקא נראה שאת בעניין של סיכונים ואתגרים". עוד לפני שהספקתי להשיב, היא הוסיפה: "אוי, את בטח מוסרית מידי" והמשיכה לתאר לחבורה בהתלהבות רבה על מעלליה בחנויות היוקרתיות ביותר בארץ ובמסע הגניבות שלה ברחבי אירופה.

יכולתי לחשוב שמדובר במקרה אחד, באישה אחת שמתמודדת עם משבר גיל העמידה ומחפשת סיכונים בחיים, לולא הצטרפה לשיחה משתתפת נוספת, צעירה ממנה בהרבה שנים, שאמרה: "ברור, גם אני עושה שופליפטינג, כולן עושות את זה. רק לפני שבועיים נכנסתי לחנות בגדים בארץ, מדדתי צעיף יפיפה, הוא היה בלי זמזם. היה כתוב עליו 250 שקל, אז פשוט המשכתי לשוטט בחנות ובשלב מסוים יצאתי איתו החוצה. זה היה נראה לי מחיר מופקע ולא עמדתי בפיתוי".

המשכתי להקשיב לשיחה שהתנהלה בין שתי הנשים הללו ולא האמנתי: נשים בוגרות, משכילות, עצמאיות, מבוססות ומצליחות, מתגוררות בבתים יפים, נוהגות ברכבים מפוארים, אחת מהן בעלת משפחה. הן משתכרות משכורות בכלל לא רעות ושתיהן יכולות להרשות לעצמן לקנות כמעט כל העולה על רוחן. אבל כל זה ממש לא משנה. הנשים הללו נכנסות לחנויות ופשוט "סוחבות" מהמדפים, ממש כמו שעשיתי אני בתור ילדה, רק שהן לא עושות את זה מתוך שובבות או בדיקת גבולות. והן לא מתביישות בכך, להיפך, הן מספרות על זה בהתרגשות יתרה, תוך החצנת ה"קוליות" שבעניין.

הרהרתי הרבה בנושא. מה לעזאזל גורם להן לעשות את זה? ריקנות ושעמום? סיכונים ואתגרים חדשים? או פשוט תרבות הצריכה והשום-כלום שהן משועבדות אליה ואינן יודעות שובע, לא חשוב כמה יקנו (או יגנבו)? שמעתי כבר בעבר על תופעת השופליפטינג כאקט של מחאה, גניבה מהעשירים לטובת העניים, סוג של רובין-הודיות כזאת. אבל הנשים הללו לא מחו על דבר, מלבד אולי על יוקר הבגד בו חשקה נפשן. איך ייתכן שגניבה הפכה למשהו שמתגאים בו בחברה שלנו? מתי לעזאזל הפכה המילה "מוסריות" למילה גסה ולמה אם אתה לא גונב / מתחמן / מרמה, מסתכלים עליך כמו על איזה חוצן?

בחברה שמקדשת חומרנות, חברה בה המקדש של כל עיר הוא הקניון, שופליפטינג הוא ללא ספק ביטוי לחוסר סיפוק תמידי ולמצוקה של הפרט החי בחברה היפר-צרכנית. חוסר סיפוק, כי כל החומר עלי אדמות לא יכול למלא או לספק צרכים בלתי חומריים. מצוקה, כי לא משנה כמה יהיה לנו וכמה נתרגש מלאסוף אלינו עוד ועוד, החיים יישארו משעממים.

אז מה עושים? אנשים מחפשים ריגושים, דרכים יצירתיות לספק את עצמם, למשל, לגנוב. אני מניחה שכך הם חווים ריגוש כפול – גם ההתלהבות מהרכש החדש וגם ריגוש של הגניבה עצמה. זה לא רק שאני רוצה להשיג משהו חדש למלתחה שלי, אני גם מעוניין להשיג אותו בדרך מחתרתית, שונה, מסוכנת.
ספורט אקסטרים אולי סוגר את הפינה הזאת לאנשים מסוימים. אחרים – הולכים על צריכה אקסטרימית בחנויות. נראה שהתשוקה האובססיבית לריגושים עשויה להעביר אותנו על דעתנו, לגרום לנו לעשות דברים שמנוגדים לכל כללי האתיקה העצמית שלנו. הרי מדובר באנשים נורמטיביים לחלוטין, אנשים מוסריים כמעט בכל תחום בחייהם, כאלה שמחנכים את הילדים שלהם על ברכי המוסר, אבל הם בעצמם ימצאו צידוקים לבגוד באותם ערכים.

האם מישהו נפגע ומפסיד מכך? ברור שכן, אבל כיוון שהשופליפטר מחשיב את עצמו כאדם טוב, הוא כבר "יסדר" לעצמו את הדברים בראש כך שזה יתאים למעשה שלו. הוא יספר לעצמו שזה מרגש, שזה מגניב, שאף אחד לא מרגיש בכך, שגם ככה "יש להם יותר מידי" ובסך הכל מדובר ב"פשע קטן" שיגרום לו אושר גדול. בסופו של דבר, אגב, מי שמשלם על הגניבות הללו זו אני, ואת, ואתה. כן, כשאתה משלם על מוצר, המחיר שלו כולל כבר את מחיר הגניבות הצפויות ברשת כי שופליפטינג הפך כבר למכה ידועה מראש.

אותו עיקרון נכון גם בנושא המיסים למשל. כשאתה מעלים מיסים, אתה גונב. אתה גונב מאדם אחר ובסופו של דבר, אתה גונב מעצמך (הממשלה תמשיך להגדיל את המיסים ככל שיגדל מספר הגנבים). אני יכולה להבין את כל הצידוקים להעלמת מיסים ואת כל ההאשמות כלפי המדינה על שאינה נותנת, אינה מספקת, אינה מחלקת נכון את המשאבים, רק גוזלת וכולי וכולי. בתור אחת שמוציאה חשבוניות, אני מתמודדת בעצמי עם הפיתוי ל"כסף שחור" ועם השאלה המוסרית הנלווית לכך. אבל המדינה הזאת, אני מזכירה לעצמי, היא סך כל החלקים שבתוכה. אם אני חלק מהמדינה ואני גונבת, אין לי מה להאשים את המדינה בגניבה. או במילים אחרות, אם אתה דופק את המערכת, אל תתפלא שהמערכת דפוקה. אבל היום אף אחד לא יגיד לך את זה, להפך, יגידו לך כל הכבוד על שהצלחת לדפוק את המערכת בלי להיתפס. יצאת תותח.

האם אנחנו כבני אדם נוהגים בעצמנו כפי שהיינו רוצים שהדברים יתנהלו במדינה שלנו? האם אנחנו בעצמנו מתנהגים כפי שהיינו מצפים שינהגו כלפינו או שאנחנו מסתפקים באימוץ עמדת הקורבן, בתחושת הדיכוי והאפליה, ו"שוכחים" לבדוק את עצמנו? האם אנחנו מבינים בצורה עמוקה עד כמה אנחנו חלק מהמערכת אותה אנחנו מבקרים השכם וערב? מתי לאחרונה שקלנו לבצע שינוי עמוק בהרגלים שלנו, לטובתנו, ולטובת כלל החברה? כן, תמיד זה דורש הקרבה מסוימת. מי אמר שלהיות טוב זה קל?

מהטמה גנדי אמר "היה אתה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם". אז בזמן שאנחנו מפנים אצבע מאשימה על המושחתים ההם שם למעלה, אנחנו צריכים לחשוב גם על המושחתים ה"קטנים" שמאחורי היד המורמת בתוכחה. אנחנו חייבים לעשות בדק בית יסודי ולזכור שצדק תלוי קודם כל במאבק יומיומי ופנימי של כל אחד עם עצמו - להיות בן-אדם צודק יותר ומוסרי יותר. בסופו של דבר, השלטון הוא ראי החברה והחוליים שלו, הם החוליים שלנו.

 

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

מנוע חיפוש רוחני

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©