כרטיס אישי

חגית אלמקייס

מנחה סדנאות "מסע במילים" ומלווה תהליכי שינוי והתפתחות באמצעות כתיבה אינטואיטיבית וביבליותרפיה.
כותבת כדרך חיים. עיתונאית וצלמת.

לפייסבוק שלי

שתף

חגית אלמקייס

חכמה מבעד לעדשה

15.08.12

צילום כאמצעי להתפתחות אישית ולמה זום אין גורם לי להרגיש אאוט

כצלמת, תמיד יש לי תחושת בטן שצילום אינו מסתכם בקומפוזיציה והוא גם לא תמיד מה שאני רואה בפועל ותופסת עם העין. המצלמה על צווארי משמשת עבורי סוג של "עין שלישית", באמצעותה אני מרגישה שאני לוכדת מציאות אחרת, שהיא הרבה מעבר למציאות.

במשך שנים ארוכות חקרתי את העניין, בניסיון להבין ולהרגיש מה הדבר הזה שבאמת תופס אותי בתהליך הצילום? מה גורם לי להחליט שהרגע הספציפי הזה ראוי להנצחה ואילו אחר אינו ראוי? מה גורם לי לצלם תמונה שמאוחר יותר אתאהב בה כל כך? מה הופך צילום לטוב, רגשי, נוגע? לא תמיד ניתן לזהות או להצביע על נקודה אחת ולהסביר אותה בצורה הגיונית.

הספר "חכמה מבעד לעדשה" של פייר פאולין, מצליח לבטא במילים מדויקות את מה שאני חשה שנים: מהותו של הצילום טמונה ברובד הבלתי נראה. אם את רוצה לצלם את האמת שלך, עצמי את העיניים והניחי לעצמך לצלם מהבטן.

פאולין מדבר על צילום אינטואיטיבי, שאינו כולל הליך אינטלקטואלי. צילום שמזהה מהבטן את האמת והיופי, מעבר לצורה והמשמעות הנראית שלה. הוא קושר את התצלום האינטואיטיבי לתיאוריית אי-ההתקשרות של הבודהיזם, שכן "כפי שהאדם חייב לנהוג מבלי שיהיה עליו להיות קשור לתוצאות של המעשים שלו, הצלם חייב לפעול – כלומר לצלם – מבלי להיות קשור למה שהוא רואה. למעשה, הצלם מצלם ברגע שהוא "רואה" את הבלתי נראה, ועל מנת להשיג זאת, עליו לראות דרך עיני הנפש".

לדבריו של פאולין, עיסוק מתמיד בצילום יכול לשנות את אופן הראייה שלנו לא רק דרך עדשת המצלמה, כי אם הרבה מעבר לה, בחיים עצמם. הצלם מוזמן לכבד את המציאות כפי שהיא דרך העדשה, לנסות לחשוף את היופי דרך התצלומים, גם אם ידוע לו מראש שלא יגיע לשלמות גמורה. אין זה משנה, כי התהליך, הדרך, חשובים מן התוצאה. העשייה לשם עצמה ולא לשם רווח רגשי, חומרי או חברתי, היא הנותנת עומק ומשמעות לחיים.      

זום אין גורם לי להרגיש אאוט

וידוי: מעולם לא הייתה לי עדשת צילום כבדה ויקרה, אף לא בתקופת לימודי הצילום, במהלכם הרגשתי שהגודל ממש קובע. מאז ומתמיד הגבלתי את עצמי לעדשה קבועה, המצריכה ממני את הדבר שאני אוהבת יותר מכל בצילום: להתקרב לאנשים. לראות אותם באמת ולאהוב אותם דרך המצלמה.

פאולין מדבר על החירות הגדולה שבאמצעות עדשה קבועה. לכאורה, זוהי מגבלה לצלמים, חובבים ומקצועיים, אך הגבלת אפשרויות הבחירה בצילום (מהירות, רגישות, מפתח צמצם), בעצם מאפשרת לנו להתרכז בסצנה, בהתרחשות, באובייקט שמולנו. "עיקר כושר הראות של הצלם אינו "ראייה", אלא בהיותו שם", כתב רולאן בארת בספרו "מחשבות על צילום" . האם אין זה הדבר החשוב ביותר בבואנו ליצור, פשוט להיות?

בעיני, החוויה של צילום היא חוויה של קירבה מאוד גדולה, חוויה של הסכמה ובחירה של המצולם או המצולמת. נכון, זה פוגע בספונטאניות. אלוהים יודע על כמה פריימים נאלצתי לוותר בחיי בגלל מגבלות העדשה שלי, ובגלל הקושי שלי "לגנוב רגע" של מישהו אחר ללא הסכמתו. אבל יחד עם זאת, רגעים רבים אחרים הונצחו כתוצאה מאישור לפלירט קל ורך עם המצלמה,  ובמקרים העוצמתיים יותר, כתוצאה מחיבור והסכמה לחשיפה עמוקה ואינטימית.

הספר "חכמה מבעד לעדשה" הוא מסע פילוסופי נפלא לכל מי שעבורו צילום הוא דרך חיים, מהות חוקרת של המסתורין וכלי פרקטי המאפשר חוויה שונה של המציאות. פאולין יוצר חיבור לא מובן מאליו בין החיים שמאחורי המצלמה לאלו המתרחשים לפניה. קריאת הספר בהחלט עושה חשק להניח את המצלמה במקומה הטבעי, תלויה קרוב ללב :-)

"חכמה מבעד לעדשה – מדריך מעשי לצילום כאמצעי להתפתחות עצמית", פייר פאולין. הוצאת אקרופוליס החדשה

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

מנוע חיפוש רוחני

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©