כרטיס אישי

עדן פלד

עדן פלד מטפלת פסיכותרפיה הוליסטית, מרצה לצמחי מרפא ולפילוסופיה רוחנית "חוכמת הלב" של מרכז "תודעה".
[email protected]

אתר הבית שלי

0587496222

שתף

עדן פלד

על הקיבוץ, מימוש עצמי ורוח בגלגול אחד

22.09.12

לאחרונה ראיתי את הסדרה של מודי בראון על הקיבוץ, ארבעה פרקים שסוקרים את נימי נפשך ואת ההיבטים השונים של אורח החיים הייחודי בו גדלת, החוסרים אל מול היתרונות, ומהות החשיבה על פיה חונכת, בקנה אחד עם כרונולוגיה היסטורית ואנקדוטות של סיפורי עמים.

כנצר לשני הורים שגדלו בקיבוץ וחונכו על ברכי הסוציאליזם וערכיו, עקרונות של שיתוף, חריצות, חשיבות הכלל העולה על הפרט והסתכלות על היכולת של אדם בערך כאילו היה סופרמן בכבודו ובעצמו (או וונדר וומן ), התעוררתי והתערבבתי כולי עם ריקודי ההורה בחצרות הישנים, עם זכרם של סבים מהעבר שהופיעו על המסך וריחה של אספסת לאחר הקציר (או שמא היה זה ריח הרפת בשעת בוקר שחודר את התריסים המוגפים בחום המחניק של עמק הירדן או בצינת החורף המקפיאה).

גדלתי על שפת הכנרת, ואני שבה ומזכירה זאת, כי אני מאמינה שזו התחלה מופלאה לחיים כאן על פני האדמה, ובסיס טוב ליציאה לדרך. הדרך שלי. עמק הירדן, בין כרמים ושדות, הוא מקום מופלא לגדול בו ולהלך בו תוהה על מהות החיים כאן, על ערגונות של תמול שלשום או סתם על הצבעים שמתגלים בעיניים בתוליות של ילדות

מעולם לא הסכמתי עם אידיאליזם מאוס שבא על חשבון ליבם של האנשים או דעתנות כזו שרומסת את השאיפות הכמוסות והפומביות שלנו לחיים בריאים, מאושרים וטובים באשר יהיו. אך כילדה, אני מודה, הייתי חדורה באהבה למולדת, הסתכלות על הקיבוץ כאור לגויים ועל השיתוף כדרך היחידה לחיות ללא מחיצות. אך התמימות נשברה כשחזרתי מקורס מד"צים של הנוער העובד והלומד בכיתה ט', בו שוחחנו בלהט על שיתוף, סולידריות, ועבודה למען הכלל, אל קיבוץ שהופרט וחדר אוכל שמשלמים בו על מנה של אורז. שם התנפצה בי התמימות שמכאן תבוא הישועה. והמשכתי לחפש בין נבכי הספרים, לשאול אנשים טובים באמצע הדרך ולשבת בחורשת האיקליפטוס, עם ריח המלוח על המים ולהגות בתוגה בסיבה שלי להיות כאן ומהי השליחות שלי כאן בעצם?

בפרק הראשון בסדרה "הקיבוץ" רואים חלוצים צעירים, נערים מלאי להט בעיניים (אותם סבים וסבתות שלי שעשו את כל הדרך הנה מהכשרות ואוניות ובזכותם אני כאן, כותבת...) - שמבקשים לבנות חברה מתוקנת, ולהביא את הגאולה לעם היהודי ובכלל, הם מאמינים, לעולם כולו. ואני, שחיה בקהילה כזו כיום, מאמינה שהלהט הזה טבעי ואמיתי, ואולי הדרך הייתה קצת קשה מדי. הם יישבו אדמות יבשות, ושאבו מי מעיין בלילות, חיו בתנאי שדה שנחמדים ללילה - שניים באווירה היפית, אבל לאורך זמן, זה אכן יכול להתיש. הם חיו ללא קול בוגר שיכוון, ולו בדברים הפשוטים ביותר, ומרד הנעורים חרג מכל גבול, אך ללא פריצת גבולות- הם לא מתרחבים, ולא ניתן לבנות כלי חדש. והם עשו זאת. הקימו במרץ מדינה, בפרץ של חיים ואהבה לעשייה, לאדם ולחלום, ומשם שאבתי כוחות לכל מה שאנו מנסים לחולל היום (אני והקהילה שבה אני חיה - גרעין הראל) .

הכמיהה הפשוטה הזו בליבו של כל אדם לחברה טובה יותר, לחיים פשוטים שבהם נתפתח ונתממש בצו היות שנתן לנו אלוהים, הייתה שם בליבותיהם וקיימת גם היום מסביבי בכל אשר אני רואה. אני רואה זאת בצעירים שלוחמים על עתיד המדינה, על התפתחות רוחנית, על שיוויון כלכלי, על צדק חברתי- יוצאים לרחובות ומאמינים שאפשר לשנות ושיהיה כאן טוב. אני רואה את הניצוץ בעיניהם של המהפכנים הצעירים שלוטשים עיניהם לפוליטיקה ומבקשים לכונן שלום עם שכנינו, ודילמות על מודעות ונאורות צפות ומחלחלות ברעיונות הגדולים, הופכות אותן לביצה, או להבדיל, לקרקע פורייה. אני רואה זאת בעיני טבעונים שמחפשים את הדרך להפסיק את הטבח שנעשה אל מול עינינו, אכילת בשר בעלי החיים, שהיו אמורים להלך כאן בינינו בין עצי התאנה בבוא אחרית הימים. אני רואה זאת בעיני ילדים שמחפשים את האושר בעיני הוריהם, מבקשים מהם לתת להם יד, להוביל, ולעולם לא לנתקם. ורואה זאת יותר מכל בעיני אנשים המרחיבים מודעות, פותחים לבם ומבקשים לדעת את האור שכאן ומעבר, יודעים כי יש כאן אמת נישאת שמכוונת את העולם, וחוקים עליונים שאם רק נתחבר אליהם ולמהות נשמתנו, נדע את הכיוון ונדע את הנצח.

העשייה אכן מזככת את ליבו של האדם, והחתירה לשלמות בעולם הזה, מובילה לשלמות בעולמות של מעלה. כשחרשו החלוצים את התלמים בזריחת השמש, הם חרשו את ליבם באהבת ארצם אליה שבו לגאול, ולהאיר לגויים את הדרך. והיכן אנחנו כעת בכל המשל הזה?
ילדי הקיבוצים כבר מזמן לא מראים את הכיוון, כי שכחו את המשמעות בעצמם, ונראה שיום רודף יום ושגרה מאוסה מכבידה. עכבר הכפר שברח לעיר שכח את מחזוריות הטבע, וזה מהעיר מעולם לא חי על פיה. היום הקיבוץ הוא כמו כפר נפלא לחיות בו באיכות חיים גבוהה, ו"המיליונרים עם בריכות השחייה" פתחו את הקאנטרי קלאב לכפר חמים ונעים שאפשר לבנות בו בית, גם אם לא נאים השכנים בעיניך. כל אחד אדון לעצמו והחיים זורמים כמו שכל אחד מכוון אותם, או נע על פיהם.

והיכן הם הארזים שנמלטו מהשלהבת?

אנשים שמהלכים כאן בינינו, מתעוררים בזמנם, בדרכם, כל אחד פי תפיסתו הייחודית. כל אדם מוצא את דרכו למימוש עצמי וייחודי כדי לפאר את שמו ואת בוראו, ומפיצים אור יקרות שאין כמוהו.

המימוש העצמי הוא אחד מהאלמנטים שחסרו בקיבוצים של פעם ובחברה שהיטיבה למצוא את המשמעות, אך הדרך קשתה והתארכה. המימוש העצמי היה מכשול בהסתכלות על הכלל כמצע פורה למימוש המדינה, שכיום היא הבסיס שעליו כולנו מוצאים את המימוש העצמי שלנו.
כשמסתכלים על רובדי הקיום באדם, אנו מוצאים שבעה רבדים, שבעה מרכזי אנרגיה המקבילים לשבעה רקיעים ביהדות. הרובד הראשון הוא רובד בסיס המקביל לעולם החומר שבו אנו נמצאים, ובו הוקם הכלי=המדינה. הרובד השני הוא רובד החושים, בו מתבטאות מערכות היחסים, היחסיות בין אדם לאדם, האינטימיות והזהות העצמית. זהו השלב השני שבו עבר הקיבוץ כשהפך למקום המטפח משפחתיות ומוותר על הלינה המשותפת, מקום המאפשר אינטימיות ואינו מדרבן חסכים רגשיים וביטוי פנימי, והוא השלב בו נעשו אנשים מודעים לזהות העצמית שלהם, וייצרו מערכת יחסים מול האנשים בקהילה. הרובד השלישי הוא רובד העצמי, בו האדם מופרד מהכלל, ומטפח את הייחודיות שלו כשמש זורחת המייצרת לו דרך, משתמש ברצון ובעוצמה. גם בקיבוץ שלב ההפרטה ייצר מצב של הפרדות בין האנשים, ומנגד, פתח את הדלת למימוש עצמי וביטוי ייחודי של ההוויה הפנימית של כל אחד באשר הוא.

כעת הגיע עידן הלב! עידן של אחדות ושל אהבה. רובד הלב הוא הרובד הרביעי והינו הרובד הרגשי המכיל את העולם הפנימי הייחודי ונפתח לעולמות עליונים. כאן נמצא החיבור עם האנשים ללא מחיצות של חומר או יחסיות, והאינטימיות מאפשרת במבט עיניים בין לב ללב, ומייצרת מערכת יחסים אמיתית עם נקודת גובה של אהבה. הלב מאפשר לחיות חיים עצמאיים, ללא תלות במקור חיצוני, עם יחסי קבלה ונתינה.

הדרך משם היא רק למעלה, אל היפתחות לעולמות של אמונה והתפתחות רוחנית. באמצעות בסיס יציב זה, יכול כל אדם, או כל קיבוץ, או כל אדם שגדל בקיבוץ, לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים, ולדעת שהוא פרי של תהליך ותנועה מאינסוף לאינסוף, ובדרך, היה צורך לעבור בכמה תחנות. גם אם רכבת העמק כבר מזמן אינה עוברת עוד, כשכל תחנה שלמה ומושלמת, ניתן להמשיך הלאה, ולהתפתח אל השמיים, כי כהמשך לביטוי השגור בפי כל- השמיים הם לא הגבול, פתוחים היו ויהיו לעד, רק דרוש להביט מעלה. והאדם מתהלך על אדמה ברוכה, ענן בשמיו ואילן בגשמיו - ולכן הדרך נפתחת לאורך, כמו שכתב נתן אלתרמן בבית קפה תל אביבי, וישירו עוד רבים אחריו.


בברכת שנה מלאה באהבה!

  

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
23/09/12 18:16
24/09/12 17:33
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

מנוע חיפוש רוחני

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©