כרטיס אישי

יעל צבעוני

כותבת ויוצרת במילים וכדרך חיים. מחברת הספר 'אחרי סוף הסיפור'. מייסדת 'מבעד למילים - בית ספר לכתיבה יצירתית'. MA בספרות בתכנית לכתיבה יוצרת. מנחה סדנאות כתיבה - קורסים שנתיים, ימי כתיבה חווייתיים, סדנאות לצוותים וארגונים, מעגלי נשים. מלווה תהליכי כתיבה ויצירה אישיים.


[email protected]
www.mi-la.co.il

מבעד למילים בפייסבוק

שתף

יעל צבעוני

לילה בלי באפי

13.02.13

ערב בלי באפי
באפי בניתוח, או יותר נכון, באשפוז לילה, ואני מצאתי את עצמי מוציאה את עצמי לטיול. השגרה היומית שלי כוללת את טיול הערב שלי ושל יריב עם באפי ועכשיו כשהיא לא כאן ויריב לא בעניין של לצאת, הוצאתי את עצמי לטיול. הילכתי קלילה כזאת ברחוב, בתחושה קצת מוזרה. כאילו חסר לי משהו, חלק מהאנרגיה שלי לא אתי, ויחד עם זאת, מאד נוח לי פתאום.

כמעט ואני לא יוצאת לטייל בלעדיה. באפי מלווה אותי לקניות, לבתי קפה, לסידורים. היא מחכה לי בחוץ עם המבט שלה שכל הזמן עוקב אחריי. היום בכיתי מלא כשנפרדתי ממנה שם ועוד הרבה כשגילינו שהיא צריכה להישאר שם ללילה. ועוד כי ידעתי שכואב לה.
כשהילכתי ברחוב הבנתי את האימהות ההן שיוצאות יום אחד בלי הילד שלהן ומרגישות משוחררות כל כך. וחשבתי שזה דווקא נחמד להיות קצת רק אני לשם שינוי. והבנתי כמה שאני קשורה אל היצור המתוק הזה שקוראים לו באפי.

לילה בלי באפי
בלילה חלמתי שכל מיני חיות שהיו לי צצות לחיים. היה את סושי, החתול שהיה אתי שמונה שנים, ובחלום נודע לי שכל הזמן הוא היה שם רק שאני כנראה שכחתי. והוא הגיע והתחלתי לבכות ואז התברר שבכלל מדובר בחתול של דודים שלי שהשתחל לי לחלום.

קמתי בבוקר עם כל החיות שהיו לי ולא עשיתי מספיק. או אולי לא יכולתי לעשות עוד. ואי אפשר להגיד שלא עשיתי בשביל סושי כשהייתי מאכילה אותו יומיום לתוך צינורית שהשתלנו לו לווריד. לא מהר מדי, שלא יקיא. לא לאט מדי, שלא יתעצבן ויזוז. קצת מים בהתחלה וקצת בסוף, לנקות את הצינור. אבל ברגע שהדלת של הבית נפתחה הוא יצא החוצה ולא חזר. סושי לא רצה לחיות יותר ולא היה דבר שיכולתי לעשות חוץ מלאפשר לו ללכת. ויש את מיקה שהשארתי בבית באביאל עם ניסים שמאכיל אותה, אבל עם כל החתולים מסביב ובעיקר הערסית של החצר שמעיפה אותה משם.

בוקר עם באפי
בדרך לאסוף את באפי מהמרפאה קלטתי עד כמה אני מרגישה אשמה על כך שלמרות כל מה שניסיתי, לא תמיד הצלחתי לעשות את הכול בשביל כל החיות שפגשתי בדרך. כך שעם גלגל"צ ברדיו והגשם שבחוץ, זלגו ממני כל מיני דמעות עד לרחוב יגאל אלון.

באפי בכתה כשהגעתי, עוד כששמעה את הקול שלי מתקרב. היה שם די מסריח והיא נראתה מסמורטטת, אבל בכל זאת הלכה די מהר החוצה ורחוק ככל האפשר מהמרפאה. היא בכלל לא ישנה, אמרה לי הרופאה. היא תישן הרבה בבית.

בשנייה ביטלתי את כל התכניות שלי כי באפי עכשיו זקוקה להיות עם מישהו, לפחות עד שיריב חוזר. ובאמת, היא נוהגת ליילל בכל פעם שאני מתרחקת ממנה. לא רק לאנשים יש תסביכי נטישה ובטח אחרי לילה שלם שאחריו מגיע בוקר וחוסר הידיעה הזאת מתי כל זה ייגמר ומישהו מוכר יופיע.
יש הרבה יתרונות בלחיות את הרגע. אבל לא כשאי אפשר להגיד לה – באפי, רק עוד כמה שעות. רגע עבורה הוא נצח.

רגע עם באפי
ועכשיו היא שוכבת לצדי או שאני יושבת לצדה וזה הנצח הכי גדול שיש.

אחרית דבר
אמי ביקרה אצלנו ואמרה שהיא מעולם לא שמעה ככה כלב בוכה. הבכי של באפי הכואבת אכן חורר את הבטן. אני לא יכולה לשמוע את זה, היא אמרה לי וניגשה למטבח. וכשאני מסיימת לכתוב את המילים האלה, לפני ארוחת הבוקר, אני שומעת את הקול שלה – יאללה תעשי כבר ילדים.
  

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

מנוע חיפוש רוחני

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©