כרטיס אישי

חגית אלמקייס

מנחה סדנאות "מסע במילים" ומלווה תהליכי שינוי והתפתחות באמצעות כתיבה אינטואיטיבית וביבליותרפיה.
כותבת כדרך חיים. עיתונאית וצלמת.

לפייסבוק שלי

שתף

חגית אלמקייס

זרעים של שינוי

23.10.13

לכל עונה קצב ואנרגיה משלה, כל עונה היא חלק מן ההשתנות המחזורית של העולם ושל האדם. כל שעלינו לעשות הוא לרתום את האנרגיה של העונה, ליצירת שינוי בחיינו. 

רגע לפני יום השיוויון של הסתיו נישאתי לאהוב ליבי והיה זה מאוד סמלי עבור שנינו להתחיל דרך חדשה משותפת, דווקא בסתיו. בתחילתו של אותו סתיו מיוחד, החלטתי להתבונן מחדש על חיי המקצועיים ולזרוע גם בתחום זה את זרעי השינוי. הרגשתי שהגיע הזמן.

בשנה שעברה, עוד עבדתי כסמנכ"לית באחת החברות המובילות בארץ בתחום ייעוץ תקשורת, תפקיד בכיר שאפשר לי חופש ומרחב יצירה, מגע עם אנשים, אתגר מקצועי ויכולת השפעה. זו היתה סביבת עבודה תומכת, עם עובדים נהדרים ואפילו שכר גבוה. על פניו, עבודה חלומית.

הייתה רק בעיה אחת: ככל שחלפו הימים, הרגשתי שאני נמצאת במקום הלא נכון ושהעבודה הזו פשוט לא בשבילי יותר. תמיד הרגשתי "נטע זר" בעולם התקשורת, אבל איכשהו הצלחתי למצוא את נקודות האור ובעיקר התאהבתי בחלק של ניהול העובדים שלי, שהיה עבורי הזדמנות נפלאה להותיר חותם בחייהם של אנשים וליצור סביבת עבודה הרמונית ונעימה.

במשך כל אותן שנים ובמקביל לעבודתי כשכירה (וגם קודם לכן, כעיתונאית), פתחתי "עוסק פטור" כדי לתת לעצמי אויר לנשימה ולנשמה: הנחיתי סדנאות כתיבה אינטואיטיבית ובהמשך הרחבתי את אופקי והתחלתי לשלב כלים נוספים, ליוויתי אנשים שרוצים ליצור שינוי בחייהם, באמצעות כתיבה וביבליותראפיה, ציור אינטואיטיבי, צילום (פוטותראפיה) ודמיון מודרך. היה זה עיסוק משני למדי, אך משמעותי מאוד והוא מילא אותי בצורה מופלאה.

עם הזמן, הרגשת הזרות וחוסר המשמעות שחוויתי בעולם התקשורת הלכה והחריפה. העבודה ענתה על צרכים אינטלקטואלים וסיפקה לי אתגר ועשייה מעניינת, אבל ברמה הרגשית משהו בי זעק: זה לא זה! ככל שפניתי פנימה לתוכי, הדהדה בי השאלה: למה בעצם לא להתפרנס לגמרי ממה שאני מרגישה שהוא הייעוד שלי?

אחרי עבודה של שנים בתחום התקשורת, שליטה, ביטחון ונוחות בשפת התחום, הרגשתי בלבול לא מוכר. חוויתי פער מאוד גדול בין מה שאני רוצה לעשות לבין מה שאני עושה בפועל, ולא ידעתי איך להכיל אותו. קול קטן לחש בתוכי לעזוב את הכל ולא הייתי בטוחה כמה אני מוכנה לזה. הפחדים הציפו אותי. איך אוכל לעבור מסטטוס של "עוסק פטור מדאגות" לסטטוס של עצמאות מלאה? זה לא נראה לי בכלל אפשרי בשלב הזה של החיים.

באותה תקופה, במסגרת לימודי ב"אקרופוליס החדשה" למדתי על הקשר בין מחזורי הטבע השונים לאדם. כפי שכל ילד בגן לומד, הטבע כולו נע במחזוריות אינסופית: יום ולילה, מחזורי הירח וכמובן עונות השנה. עם התרחקות האדם מן הטבע לאורך המאות ובעיקר מאז העידן התעשייתי, למדנו להתעלם מהמחזוריות ולפעול על פי הצרכים המיידיים של העולם המודרני והאפשרויות שהציע, דוגמת עבודת לילה לאור מנורות חשמליות. כך איבדנו את הקשר האמיתי עם הטבע.

בעקבות הלימודים, גיליתי בחיי סינכרון מדהים בין תהליכים שחוויתי ושינויים שעברתי לבין עונות השנה, בדיוק כפי שלמדתי. בהתאמה מופלאה לא פחות, הרגשתי באותה תקופה שהחורף הזה הוא הזדמנות אמיתית עבורי לעבור תהליך פנימי. החורף, כך גילו הקדמונים, הוא הזמן הטוב ביותר לעצור, להיכנס פנימה ולהרהר. זהו הזמן הטוב ביותר לבחון את עצמנו, את הדרך בה אנו חיים, לשאול את עצמנו שאלות מהותיות ולבדוק האם יש בתוכנו קול הקורא לשינוי.

במשך שנות חיי גיליתי שכתיבת בוקר היא דרך נפלאה לשאול שאלות ולקבל תשובות. כשהמוח שלי עוד עסוק במאמצים להתעורר, יש בי חלק אחר שלוקח את השליטה וכותב את האמת הפשוטה על הדף. זה לוקח זמן ומצריך התמדה ומחוייבות, אבל התוצאות מעולם לא אכזבו אותי.

החלטתי לנצל את האנרגיה של החורף ולקחתי על עצמי משימה לימים הקרים, כדי לברר את השאלה "מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה?". הגדרתי לי את כל ימי העונה החשוכים כתקופת חקירה פנימית ו"דגירה" על השאלה החשובה הזאת, באמצעות כתיבת בוקר.

כך, בכל בוקר במהלך החורף הזה, התעוררתי חצי שעה מוקדם מהרגיל, על מנת לשאול את עצמי האם אני מאושרת ושמחה הבוקר לצאת למקום העבודה שלי? האם אני מגשימה את עצמי בעבודה זו? האם אני תורמת לחברה באמצעות העשייה שלי? האם זה ה-דבר שאני רוצה לעשות בחיי?

מיום ליום, נוצרה ההכרה. התשובה לשאלתי הלכה והתבהרה: אני נמצאת במקום הלא נכון. דרוש שינוי.

הכרה זו הכאיבה עד מאוד. זה לא היה פשוט. באמצעות הכתיבה נוצר מאבק קשה שהציף המון פחדים. חלק בי סירב בתוקף ליצור שינוי בחיים שלי. היה זה אותו חלק שמסרב להכיר בכך שאני פשוט משתנה מיום ליום. אותו חלק שאוהב את הנוחות, שרוצה לשמור על הבטוח ועל הקיים, שמושפע מענייני יוקרה, ביטחון, כסף והערכה.

יכולתי לחוש בודאות שהיה זה אותו קול ששכנע אותי בזמנו שלא כדאי לי להתגרש, לא כדאי לי לעזוב את עבודתי כעיתונאית מעריב, לא כדאי לי לקנות כרטיס פתוח ולטוס לטייל בעולם, זה לא בטוח, לא כדאי לי לעזוב בית שנחמד ונעים לי בו, למרות שהגיע הזמן. שוב ושוב, בכל הזדמנות שביקשתי שינוי, היה זה אותו קול שאמר: לא ולא.

והקול הזה הגיע, גם הפעם, עם הסברים מאוד ממוקדים ונשמע מבפנים כמו גם מבחוץ, דרך אנשים: "תגידי, את לא רוצה כבר להתיישב?", "לא נמאס לך לקפוץ ממקום למקום?", "איך את עוזבת מקום כזה? בחיים לא תמצאי עבודה כזאת".

והייתה אותי. מעבר לכל הקולות הללו. מבקשת להתחבר אל האמת שלי ולחיות אותה. לעשות את מה שעלי לעשות, לא חשוב מה. אותי שמבקשת להגשים ולבטא חלקים נוספים בתוכי, שרוצה להיות חופשיה לעשות את כל הדברים שאני אוהבת ואת כל הדברים שאני מאמינה בהם. אותי שלא מסוגלת עוד לחוות את הפער שהלך ונפער עם השנים, בין הרצוי למצוי. הפער אשר בבקרים של החורף הזה הופיע לנגד עיני, כחול על גבי לבן, מתוך עמודי הבוקר הרבים שכתבתי.

לא חשוב כמה שינויים עשיתי בחיי, גיליתי גם הפעם כמה קשה לי עם שינוי, כמה מאמץ ואומץ זה דורש ממני ובכמה ויתורים זה כרוך.
למרות זאת, הרגשתי שאין דרך חזרה. המראה הייתה צלולה ונקייה ולא יכולתי להתכחש עוד לדברים שראיתי בתוכה, בתוכי. החורף הזה היה עבורי חורף קשה מאוד מבחינה רגשית, כי הוא דרש ממני לוותר על כל כך הרבה דברים, אבל מהר מאוד הבנתי כמה זה היה הכרחי.

בבוקר שאחרי יום השיוויון של האביב, זה קרה. עזבתי את מקום העבודה שלי. היה זה האביב שהביא עמו את התחושה האמיתית של הקלה וחופש. הרגשתי בבטן שזה הדבר הכי נכון לעשות והתמלאתי שמחה ושחרור. באותה תקופה נזכרתי, שגם ההחלטה להתגרש מבן זוגי הראשון התרחשה באביב. למרות שהפעם היה מדובר רק במקום עבודה, התחושה הייתה מאוד דומה וגם החופש שחוויתי בעקבות ההחלטה.

בקיץ האחרון, כמו פרי שהבשיל, האהבה הגדולה שלי לכתיבה ולמילים פשוט הלכה ונרקמה לישות חדשה, שכמו נולדה מתוך הבטן שלי בצורה טבעית והחלה ללמוד ולחוות את העולם. מה שעשיתי עד היום בשביל הנשמה, קיבל פנים וחיים חדשים. יצאתי למסע חדש מתוך המקום בו אני הכי מחוברת והכי אוהבת: מסע במילים.

ממש עכשיו, הסתיו הזה עבורי הוא שוב זמן של זריעת זרעים חדשים. אני אוספת את הרצונות והחלומות שלי, טומנת מתוך מודעות את הזרעים שלי לשנה הקרובה. אני כבר מרגישה שתידרש ממני עבודה רבה, אבל אני בטוחה שגם בקיץ הבא אקצור את הפירות, פרי עמל השנה האחרונה.

חגית אלמקייס – מנחה סדנאות "מסע במילים" ומלווה תהליכי שינוי והתפתחות באמצעות כתיבה וביבליותראפיה.
  

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

מנוע חיפוש רוחני

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©