כרטיס אישי

חגית אלמקייס

מנחה סדנאות "מסע במילים" ומלווה תהליכי שינוי והתפתחות באמצעות כתיבה אינטואיטיבית וביבליותרפיה.
כותבת כדרך חיים. עיתונאית וצלמת.

לפייסבוק שלי

שתף

חגית אלמקייס

סיפור ברגע: האחר הוא אני

08.03.14

"סליחה, מה עושים כאן?", הוא ניגש אלי ושואל.
ילד מתוק עם שיער קוצים בלונדיני משוח לאחור בג'ל.
"כאן מספרים סיפורים", אני עונה. "זה דוכן של סיפור ברגע. אתה נותן לי מילה או נושא, בוחר קלפים אם בא לך, ואני כותבת בשבילך סיפור."
"נשמע מעניין", הוא עונה ברצינות תהומית, "כמה זה עולה?"
"30 שקלים" אני עונה בחיוך.

הוא מניח קלמר צבעוני על שולחן הדוכן, פותח את הרוכסן שלו ומתחיל לחטט בתוך הקלמר שמשמיע רשרושים של כסף. אני מתחילה להרגיש מבוכה קלה, רוצה להגיד לו, עזוב אותך כסף, בוא שב איתי, בכיף אספר לך סיפור, אני הכי אוהבת לספר סיפורים לילדים. ובכל זאת אני לא מוציאה מילה מהפה, סקרנית לדעת מה יקרה.
הוא מוציא 30 שקלים מהקלמר ומניח אותם על השולחן. "אני רוצה סיפור", הוא אומר, "איך מתחילים?"

לוקח לי עוד רגע לעכל שהילד שמולי לגמרי רציני והולך איתי כאן עד הסוף. הקונספט הזה של "סיפור ברגע" מקסים ביותר בעיני ויש לו איכויות תרפויטיות מדהימות, אבל ללקוח הצעיר הזה (שנתגלה כבן 9!) בחיי שלא ציפיתי, בטח שלא במסגרת יריד יום האישה הבינלאומי... הוא הופיע לבדו, עצמאי, נחוש בדעתו וכל שנותר לי הוא להכניס את הכסף לקופסה הצבעונית ולצאת איתו לדרך.

הוצאתי חפיסה של קלפי "אניבי", קלפים שילדים מאוד מתחברים אליהם, ואחרי כמה שאלות בסיסיות התחלנו לבחור קלפים שיתאימו לסיפור. הקלפים עוררו בו מיד את הנושא שהוא רצה לכתוב עליו: ילד מהכיתה שלו. מדובר בילד מיוחד שסובל מאוד מהצקות כל ילדי הכיתה ולעיתים נתקל גם בחוסר הבנה מצד המורים. הילד מאוד רוצה להשתלב בכיתה, אבל לא יודע איך. אם נוגעים בו, הוא נוגע באוטומט בחזרה וזה גורם לכולם לצחוק. יש לו צחוק מיוחד וקולני שגורם לכולם לחקות אותו, לקרוא לו בשמות ולהקניט אותו באופן כללי. היום אפילו הכריזו עליו חרם כללי בכיתה.

הילד הזה שהגיע אלי, שלצורך העניין נקרא לו יונתן, הוא החבר היחיד שלו. הוא לא יודע מה לעשות כדי לעזור לו, איך להציל אותו. הוא יושב מהצד וחווה בכאב את המצב וכל שהוא יכול לעשות זה להיות בעצמו חבר של הילד. החבר היחיד שלו.

הוא בוחר מחפיסת הקלפים קלף ראשון של ילד עצוב, הוא בוחר קלף נוסף של חבורת ילדים שמכים ומתעללים בילד, קלף אחר של ילד מאחורי גדר ועוד כמה קלפים שהופכים את הסיפור יותר ויותר מוחשי: סיפור של התעללות קבוצתית בילד אחד. אנחנו מתחילים לכתוב את הסיפור יחד. יונתן מספר ומתאר לי ואני כותבת, שואלת שאלות ומהרהרת בקול רם יחד איתו מה ניתן לעשות כדי לפתור את הבעיה.

"אני רוצה שכולם יראו את מה שיש לו בפנים, לא רק את הבחוץ", הוא אומר לי בכאב אחרי שאנחנו מתארים יחד את המצב. "זה יכול לקרות לכולם. יום אחד אתה מציק למישהו, ביום אחר יציקו לך. יום אחד אתה למעלה, יום אחר אתה למטה."

"אתה ילד כל כך חכם", אני אומרת לו ומרגישה שדמעות מטפסות במעלה הגרון שלי, גם בגלל התובנה הכל-כך מדהימה לגילו, וגם כי אני חשה את המצוקה שלו והרצון הגדול שלו לעזור.

"האחר הוא אני", הוא מוסיף ואומר. "אני רוצה שהילדים בכיתה יידעו את זה. שיבינו אותו. שיהיו חברים שלו כולם. אני רוצה להקריא את הסיפור הזה בכיתה. ככה אני אבקש מהם להתנהג אליו יפה, להיות חברים שלו. אולי הם יקשיבו לי."

אני ממשיכה לכתוב את הסיפור כשמשקפי השמש מסתירות את הדמעות ואת התרגשות הגדולה שלי מילד הפלא שיושב מולי. "אתה ילד כל כך מקסים, אתה עושה מעשה מאוד מיוחד, אני בטוחה שתצליח במה שאתה עושה", אני אומרת לו ונוצרת את הרגעים האלה שהוא מביט בי בעיניו הגדולות.

אנחנו מתקרבים לקראת סוף הסיפור. אני עוד קצת שואלת ומהרהרת, בעיקר המומה מהמושכות שיונתן לוקח בסיפור הזה והדרך בה הוא מוביל אותו. הוא מבין בדיוק איך הולך להיות ומראה לי את הקלף הכי אופטימי שבחר, של ילד שיש לו חלומות ודמיונות. הוא יבקש מהילדים בקשה בסוף הסיפור: "שיפסיקו להציק לילד, שיבינו אותו ושיהיו חברים שלו. שכולם יהיו חברים בכיתה."

אני מסיימת לכתוב את הסיפור, מוסיפה לו כותרת: "האחר הוא אני" ומגישה אותו ליונתן. אני רושמת לו קבלה על סכום של 30 שקלים, הוא מכניס את הסיפור יחד עם הקבלה אל תוך החפצים שלו, נראה שבע רצון מההשקעה המשתלמת, אומר לי "תודה" והולך. הסתיים סיפור ברגע. רגע קסום.

כעבור דקה או שתיים, כשאני חוזרת לעצמי, אני מסדרת את השולחן של הדוכן ומגלה שיונתן לקח איתו לא רק את הסיפור שלו, אלא גם את קלפי ה"אניבי" שבחר. אני קופצת ממקומי ורצה לחפש אותו בסביבה כדי להשיב את הקלפים, אבל למרות שהמקום קטן, אני פשוט לא מצליחה למצוא אותו, הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

בדיעבד, אני די שמחה שהוא לקח בטעות גם את הקלפים, ממש לא איכפת לי שהחפיסה שלי תהיה קצת חסרה. אלו היו קלפים לא פשוטים ונדמה לי שזה בסדר לשחרר אותם. אני רק יכולה לדמיין מה יהיה ביום ראשון, בכיתה ד' של איזה בית ספר, שתלמידיו יקבלו שיעור בסיפור (כולל אולי קלפי הדגמה) מהילד הכי אמיץ, נבון ואמפטי שהכרתי בחיי. יונתן, אני מקווה שניפגש יום אחד שוב, ולא בשביל הקלפים החסרים :-)   

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

מנוע חיפוש רוחני

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©