כרטיס אישי

חגית אלמקייס

מנחה סדנאות "מסע במילים" ומלווה תהליכי שינוי והתפתחות באמצעות כתיבה אינטואיטיבית וביבליותרפיה.
כותבת כדרך חיים. עיתונאית וצלמת.

לפייסבוק שלי

שתף

חגית אלמקייס

סגורה על זה - לסגור מעגלים ולפתוח שנה

31.08.14

מכירים את התחושה הזו שמשהו נגמר ועבר, אבל אתם עדיין "שם" ברוחכם, פשוט כי קשה לכם לשחרר?

למשל, זוגיות שהסתיימה ואתם מחליטים להשאיר אופציות פתוחות רק למקרה ש...אולי... משהו יקרה.
האם יש אדם שהכעיס אתכם או פגע בכם ובחרתם להתנתק ממנו מבלי להסביר? אולי חוויתם פרידה מאדם קרוב מבלי שהספקתם לומר לו את כל מה שרציתם והרגשתם? האם יוצא לכם להרהר בקשר ישן ולשאול "אם הייתי נוהג אז אחרת.." או "יכול להיות שפיספתי משהו טוב?".

אם משהו מכל אלה מוכר לכם ולו במעט, הרי שאתם מכירים את התחושה של השארת מעגל פתוח. עכשיו, כן כן, עכשיו זה הזמן לסגור מעגל ולפתוח דלת חדשה. למה?

חודש אלול הוא החודש המסיים את השנה בלוח העברי. במסורת היהודית הוא נחשב לחודש של חשבון נפש על השנה שעברה והכנה לקראת השנה החדשה. בחודש זה נהוג להתחיל באמירת סליחות על "חטאים", על התנהגות לא ראויה ובעיקר הבטחה להשתפר, להשתנות, להיות אנשים טובים יותר לאחרים ולעצמכם.

על פי היהדות, בחודש זה שערי השמיים פתוחים ואלוהים נותן לנו צ'אנס להשתנות. זה לא שהדבר אינו אפשרי בשאר חודשי השנה, אלא שמשהו בעונה הזו של שלהי הקיץ וראשית הסתיו, משהו באנרגיה פשוט מתאים ביותר לעשות עבודה פנימית וחיצונית של סגירת מעגלים והכנה לקראת מחזור חדש, עם זריעת זרעים חדשים, שיקבעו כיצד תיראה השנה החדשה שלנו.

יש הרבה סיבות מדוע אנחנו משאירים דברים פתוחים: חוסר נעימות, פחד לשחרר את המוכר, היצמדות והיקשרות לאנשים או מקומות שכבר אינם מתאימים לנו בשל נוחות והרגל, פחד מפני התמודדות ושינוי, משחקי כבוד, רצון להשאיר "אופציות פתוחות" ועוד ועוד. אולי אחת הסיבות החשובות ביותר היא שאנחנו לא מייחסים לכך חשיבות. "עזבי, זה היה מזמן, למה לעורר את המתים?" הוא משפט שאני שומעת לא פעם.

לפעמים נדמה שאנחנו מחזיקים בבטן כל כך הרבה, שהאנרגיה שלנו מפוזרת בכל מיני מקומות ואצל כל מיני אנשים, פשוט כי לא באמת נפרדנו, סגרנו, אמרנו, שיחררנו, סלחנו. לפעמים נדמה או שאנחנו רוצים לחשוב, שהקצוות הפרומים הללו כבר נשכחו, אבל המציאות מוכיחה שוב ושוב שמה שלא נסגר, בהכרח פתוח.

סיפור אהבה סגור

לפני ארבע שנים נסעתי כמעט עד סוף העולם (אוסטרליה זה סוף העולם, נכון?) כדי לסגור מעגל. היה זה מעגל של הלב שנותר פתוח, אהבה גדולה שנגמרה. במשך ימים ולילות כתבתי את עצמי בכדי לדעת בכדי להבין מה לעזאזל היה שם, בכדי להתאבל ולעבד את האובדן. כתבתי בכדי לאפשר לכאב ולתחושת האכזבה הגדולה לקבל ביטוי, כתבתי בכדי לשחרר ולהשתחרר, כתבתי בכדי להיפרד. סופית.

בכל תהליך החקירה הפנימית שעברתי עם עצמי, עלה דבר אחד ברור: אני חייבת להשאיר את הסיפור הזה מאחורי, קודם כל ביני לבין עצמי ובשלב הבא אני חייבת לעשות את זה פנים מול פנים, כדי לנקות סופית את הקשר הזה, את תחושת הכעס הנוראית, הרגשת הפספוס שליוותה אותי. ידעתי שאני חייבת לחזור ליבשת ההיא כדי לחזור אלי.

לכאורה היה לזה מחיר גדול, גם כלכלית אבל בעיקר רגשית: מה יקרה אם אפגוש את האדם שאהבתי ואחרי כל כך הרבה מילות פרידה שנזלו מן העט אל הדף, אשנה את דעתי ואשאר לחיות לצידו?! הפחד היה כל כך מוחשי, עד שהבנתי שיש סכנה שהשאלה הזו תרחף מעלי כל חיי אם לא אעשה זאת. החלטתי: אני אורזת תרמיל ונוסעת כדי לפגוש את הפחד הזה פנים אל פנים.

לא אלאה אתכם בפרטים, אלא אקפוץ ישר לסוף הסיפור, רגע המפגש והפרידה. מצאתי את עצמי מחבקת לשלום ולא להתראות את מי שהחשבתי פעם לאהבת חיי ובתוכי תחושה פנימית מדהימה של רוגע, שלווה והקלה. במפגש אחד קיבלתי תשובות לכל השאלות שהגעתי איתן: לא, ממש לא נועדנו להיות יחד. אני מבינה בהחלט למה הייתי איתך, רואה את כל המתנות הנפלאות שקיבלתי ממך. אני סולחת לך על הרגעים הקשים שחוויתי איתך. אני נפרדת ממך כאן ועכשיו, באהבה ובהערכה, כי לא נועדנו באמת להיות יחד, אבל אני מודה לך על הדרך הנפלאה שעברתי איתך ועל כל מה שלמדתי לצידך. באותו רגע הרגשתי שלא רק ששיחררתי את עצמי, אלא שיחררתי גם אותו. קיבלתי גם אני את סליחתו ואת ברכת הדרך שלו.

אחרי הפרידה, ביליתי עוד יומיים בסידני, חווה תחושת נינוחות ונעימות בבטן ומרגישה שלמה יותר מתמיד על הבחירה. נסגר מעגל. המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי עם חזרתי לארץ, שהוכיחה לי שהסגירה בוצעה באופן הרמטי, הייתה הכרות עם אהבת חיי והאיש לו אני נשואה. נראה שהיקום לא חיכה אפילו רגע אחד כדי לאותת לי שעשיתי את הצעד הנכון.

אז איך עושים את זה בכלל?

כמו במקרה שמשאירים את הגז פתוח בבית, יש "ריח רע" גם כשמשאירים מעגל פתוח בחיים. זו אותה תחושת מועקה, אותו ספק מכרסם, אותה אי נוחות שנסחבת ונסחבת, לפעמים אנחנו אפילו כבר לא בטוחים או זוכרים למה אנחנו מרגישים כך. כשאנחנו לא סוגרים מעגל, אנחנו חיים בתחושה של שיחזור אותה חוויה שוב ושוב בקשרים אחרים, במקומות אחרים ומרגישים תקיעות. לעיתים פחד מהתמודדות עם השדים של העבר, או דווקא געגועים לאז, לעיתים למשהו לא מוסבר. אחדים מאיתנו עשויים לפגוש את המעגלים הפתוחים גם בחלומות טורדניים.

כתיבה אינטואיטיבית היא דרך נפלאה להציף חומרים ולבדוק אלו מעגלים פתוחים אנחנו "סוחבים" בחיינו. כבר כתבתי מאמרים רבים על כוחה של הכתיבה האינטואיטיבית (מוזמנים לחטט בבלוג זה ולמצוא אותם), אבל אוכל לומר כאן שהכתיבה היא כלי חזק מאוד, שמאפשר מרחב לחקירה הזו וגם לסגירה עצמה, ללא תלות באף גורם אחר מלבדנו, כך שלא תמיד חייבים לטוס מעבר לאוקיאנוס או לעשות סיאנס.

הכתיבה מאפשרת לנו לעבור תהליך מעמיק עם חוויות בלתי סגורות, מאפשרת לנו לערוך מעין "מסע בזמן" אל העבר הלא פתור, לחוות אותו מחדש, לפגוש דמויות מן העבר, לשוחח איתן בדמיון ועל הנייר, וכשנדמה לנו שדברים הובהרו, נאמרו ובוטאו, לסגור את הדלת עם תחושת הקלה ושחרור.

בתחילת התהליך מומלץ לבדוק דרך הכתיבה מדוע המעגל עדיין פתוח ומה בחיים שלנו תקוע ומחייב אותנו לסגור אותו. מה בתוכנו מבקש להמשיך את תנועת החיים ולהיוולד מחדש.

כדאי להעלות על הכתב את כל אשר על ליבנו: לכתוב את הכעסים, תחושת האכזבה או הפספוס, דברים שרצינו לומר ולא העזנו, הסיבה שנפגענו, הכאב שנותר בנו. כתבו את כל מה שהייתם רוצים לומר לאותו אדם ומעולם לא אמרתם. כתבו ללא צנזורה. תנו למילים לזרום חופשי אל הנייר, שידוע היטב באיכות הספיגה שלו.

בתהליך ההצפה וההיזכרות, נוכל להיעזר בתמונות ישנות, במכתבים שנכתבו, לשוחח עם אנשים שקשורים לאותו אירוע או תקופה. נוכל לערוך רשימות של התנהגויות שנפגענו מהן ושעליהן נרצה לסלוח וכן רשימות של כל מה שעלינו לעשות כדי לסלוח באמת.

כדאי לדמיין מפגש שלנו עם אותו אדם ולקיים איתו שיחה בה נוכל להתחבר להווייתו ולהבין אותו בצורה עמוקה יותר, ממקום של חמלה וקבלה. ייתכן כי נקבל תשובות להרבה שאלות שאולי מעולם לא קיבלו מענה.

זה אולי מפתיע, אבל אפשר לסגור מעגל גם ללא נוכחות ושיתוף פעולה מצד האדם האחר, אלא בעיקר לסגור את המעגל בינינו לבין עצמנו ולשחרר את האנרגיה המחברת וקושרת אותנו לאדם. אם נרגיש בשלב מסוים מוכנות או צורך לסגור בפועל מול האדם השני, יהיה זה מן הסתם הדבר הנכון לעשותו. זה דורש גם אומץ. הרבה. אבל מנסיוני ומנסיון קרובים לי, זה שווה את המאמץ.

טיפ נוסף שעוזר לסגור מעגלים: נסו להיזכר במעגל אחר שסגרתם בחייכם בצורה טובה. משהו שאתם מרגישים שהוא לגמרי מאחוריכם. שעשיתם את זה בדרך הטובה ביותר שיכולתם ואתם חשים שלווים ושקטים לגבי מעגל זה, שאינו טורד עוד את מנוחתכם. עכשיו כתבו לעצמכם: מה היה שם שגרם לכם לסגור את המעגל? מה זה הצריך מכם? איזה כישורים ואיכויות הבאתם איתכם אל הסיטואציה של סגירת המעגל? אומץ? חמלה? אהבה? עקשנות והתמדה? מה הניע אתכם לסגור את המעגל?

חישבו על הדרך בה בחרתם לסגור אותו. עכשיו, כשיש לכם תמונה של מעגל סגור, תוכלו להשתמש ממש באותם כלים ואיכויות פנימיות שלכם כדי לסגור מעגלים וקצוות נוספים בחייכם.

סגירת מעגל מאפשרת לנו להמשיך הלאה בקלילות, מאפשרת לנו להיפתח לקשר חדש, מקום חדש, עבודה חדשה, מבלי לגרור לשם את "שאריות" מכבידות..

כשסוגרים מעגל מרגישים שמשהו חדש ומרענן נכנס למערכת. לא עוד "אותה הגברת בשינוי אדרת", אלא אפשרות אמיתית לפתוח פרק חדש בחיים. זו תחושת הקלה גדולה, תחושה שמשהו נפתר, לא מעיק עלי ולא מטריד את מחשבתי ואת מנוחתי, לא ביום ולא בלילה. והדבר המדהים יותר מכל הוא שמעגל אחד שנסגר משפיע על עוד הרבה מעגלים קטנים מסביב.

שיהיה לכם חודש מוצלח, של ראייה נוכחת, כנות, ופתיחה של הלב לסליחות וסגירות, והכנת הקרקע הפנימית שלכם כדי לזרוע זרעים חדשים :-)  

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

מנוע חיפוש רוחני

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©