כרטיס אישי

חגית אלמקייס

מנחה סדנאות "מסע במילים" ומלווה תהליכי שינוי והתפתחות באמצעות כתיבה אינטואיטיבית וביבליותרפיה.
כותבת כדרך חיים. עיתונאית וצלמת.

לפייסבוק שלי

שתף

חגית אלמקייס

בונג'ורנו חברות וחברים

10.10.14

תוך כדי המתנה ארוכה בתור, בסניף הדואר העמוס של פרדס חנה, קיבלתי התראת טיסה ב"דקה התשעים" לסיציליה. גילגלתי כשתי דקות כדי לראות תמונות של סיציליה והחלטתי מיד: אני טסה. אני חייבת להתנתק מהכל למשך שבוע, פשוט לנסוע לנוח ולהיות במקום אחר.

היו לי 12 שעות להתארגן, לארוז תיק, לבטל פגישות לשבוע הקרוב ולוודא שאני לא שוכחת כלום. ידעתי שלא חשוב כמה לחץ אחווה עכשיו, תוך 12 שעות בלבד אני על המטוס והכל ייראה אחרת מלמעלה.

...כעבור שעתיים וחצי בלבד, אני נוחתת בסיציליה ומיד נזכרת למה אני אוהבת מסעות ולמה אני אוהבת להיות בדרכים. משהו בשחרור השליטה, בהתמסרות לחוסר הוודאות פשוט נכון לי וזה ממש לא משנה איפה אישן הלילה, את מי אפגוש, מה אעשה או לאן אגיע. היעד היה חסר משמעות עבורי לחלוטין ונבחר באופן אקראי כך שהייתי נטולת תוכניות ונטולת רצון לכאלו.. המטרה הייתה הדרך, המנוחה, השקט, ההתמסרות.

אני שותה את הקפה הראשון שלי בטאורמינה, עיירה צבעונית ומקסימה, שם אני גם פותחת את יומן הכתיבה שלי לראשונה. תוך כדי כתיבה אני מזהה פרט משמעותי שמלווה אותי מרגע הנחיתה. אני מבינה שנפקחו לי העיניים.
מרגע שנחו רגלי על אדמה זרה ולא מוכרת, יצאתי ממצב ה"אוטומט" שלי והתחלתי להתבונן על כל דבר בעיניים רעננות. הכל היה חדש ומרגש עבורי. ריחו המתקתק של בית הקפה בו ישבתי, הדגיש כמה החושים שלי פתוחים לקלוט כרגע הכל בצורה חדה יותר.

אני טועמת מאכלים שמעולם לא טעמתי, מתנסה בשלל מתוקים, מרגישה כמו ילדה קטנה אל מול המגוון הרחב של מאכלים וקינוחים שמעולם לא שמעתי עליהם. הקיבה שלי נכנסת באופן אוטומטי למצב "חו"ל", שמשמעו פתיחות וזמינות להתנסות בכל מה שיש לאי הזה להציע.

אני חווה את שמחת הגוף: אני הולכת הרבה ברחובות ובסימטאות, חוקרת מקומות חדשים, מטפסת על פסגות של הרים, רוקדת עד אור הבוקר, שוחה בים ושוכבת בחוף במשך שעות ארוכות. אני מקבלת, מכילה, זורמת עם כל מה שקורה, לא מצפה לשום דבר ולכן מופתעת שוב ושוב מכל מחווה קטנה, מכל "שלום" ברחוב, מחייכת וצוחקת המון.

אני נוסעת בכבישים ומהופנטת לדרך, לכל סיבוב שמביא עמו את בשורת הנוף החדש והלא צפוי.

אני מכירה אנשים חדשים, מטיילים נוספים שמגיעים מכל מיני מקומות בעולם והמשותף לכולנו כרגע הוא תרמיל על הגב. כולנו יצאנו למסע, כל אחד והמסע שלו. אני סקרנית לגבי החיים של כל אחד ואחת מהאנשים הללו שהגיעו לפה מאוסטרליה, ספרד, ארה"ב, קנדה, גרמניה וגם בחור אחד מקסים מסיציליה שמטייל באי הולדתו כתייר. אני אוהבת את ההכרות עם האנשים הללו, את סיפורי החיים שלהם, את סיפורי המסעות שלהם. אני מתאהבת בהם.

אני מטיילת בשווקים ומכירה אנשים מקומיים. אף אחד מהם לא מדבר אנגלית, אבל אנחנו מצליחים לתקשר בתנועות ידיים, מגע וחיוכים, מלבד כמה מילים שלמדתי, "בונג'ורנו", "גרציה" וגם "אריבדרצ'י".

אני רצה בגשם הסתווי בכיכר המרכזית של קטאניה, בשמלה קצרה וזוג סנדלים וממש לא איכפת לי שאני נרטבת ושלא לקחתי איתי מספיק בגדים חמים. המוני הרוכלים בכיכר מנסים למכור לי מטריה, אבל לא מצליחים לשכנע אותי לוותר על הליטוף של טיפות הגשם על הגוף שבע הקיץ שלי.

אני גם מצלמת המון. מחפשת את היופי וההרמוניה בכל פינה נידחת. משחקת עם האור והצל, עם החדות והטשטוש, לוכדת רגע שלא יחזור לעולם באמצעות המצלמה.

אני שותה את הקפה האחרון בבוקר האחרון באי הנפלא הזה, נושמת את האויר של הסתיו הרענן אל תוך ריאותי, שואלת את עצמי: מה יש כאן שאין בארץ שלי? בבית שלי? ובעצם, אני מבינה שיש לי את זה. יש לי את כל מה שאני רוצה וזקוקה לו. כל מה שאני צריכה לעשות זה רק לפקוח את העיניים. להתבונן על הדברים בעיניים רעננות יותר, ממש כמו עכשיו.
לשנה החדשה, אני זקוקה להתבוננות חדשה.

אני מקבלת החלטה חד משמעית לקחת איתי הביתה את האנרגיה של סיציליה, שהיא בעצם אנרגיה של התחדשות. אני יודעת שזה אפשרי. כבר עשיתי את זה בעבר. לחיות כטיילת בתוך חיי שלי, לראות כל דבר שנקרה בדרכי כמו הייתה זו הפעם הראשונה.
להתרגש, להכיר אנשים חדשים, להקשיב לסיפורים שלהם, לטפס על הרים או גבעות, להתנסות בטעמים חדשים, להנות מאוכל טוב, להנות מהפשטות של הים, הרוח, האדמה.
להתבונן בעיניים רעננות על אהובי, על הבית שלי, על הגינה, על השכונה, על החברים שלי. להתמסר לחוסר הוודאות. גם אם הלילה אני יודעת שאשן במיטתי המוכרת, יש כל כך הרבה דברים שאני לא יודעת וזה יכול להיות הדבר הכי נפלא, לאהוב את התחושה ולהתמסר לה.

אז החלטתי שהשנה אני מתחדשת בזוג עיניים של תיירת. אהיה תיירת בביתי שלי, בעירי שלי, בארצי שלי. אהנה מכל רגע מהמסע הזה של החיים, מסע שמה שחשוב בו (כמו תמיד) זו הדרך, לא המטרה.

ואם אשכח לפעמים, לא נורא. אארוז תיק ואניח אותו על הגב.
אצא לטיול ממש קרוב עם מצלמה ואזכיר לעצמי ש"חוצלארץ" יכול להיות ממש כאן, בשכונה :-)

חג שמח ושנה של התחדשות ורעננות!!! 

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

מנוע חיפוש רוחני

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©