כרטיס אישי

יעל צבעוני

כותבת ויוצרת במילים וכדרך חיים. מחברת הספר 'אחרי סוף הסיפור'. מייסדת 'מבעד למילים - בית ספר לכתיבה יצירתית'. MA בספרות בתכנית לכתיבה יוצרת. מנחה סדנאות כתיבה - קורסים שנתיים, ימי כתיבה חווייתיים, סדנאות לצוותים וארגונים, מעגלי נשים. מלווה תהליכי כתיבה ויצירה אישיים.


[email protected]
www.mi-la.co.il

מבעד למילים בפייסבוק

שתף

יעל צבעוני

פיסה של אוויר

06.11.14

לחלק הקודם - מקום סודי
 
קול מהמקום הסודי

אני זוכרת את ההתרגשות מהמילה הראשונה שכתבתי אחרי הלידה. כאילו במילה הזאת, בזה שהיא נכתבת, אני חוזרת לעצמי. יש לי קול. יש לי משהו שהוא לא היא. אני נועצת כל אות, מקליקה אותה למחשב וכל אחת מהן מחזירה אותי למשהו שכל כך התגעגעתי אליו.

יומיים אחרי הלידה התקשרו אליי ממרפאת הנשים וקבעו לי תור. זה לי או לתינוקת? שאלתי את המזכירה המופתעת. לך, היא אמרה לי.

משהו קרה לגוף שלי. אחרי כל האימונים שעשיתי לו במהלך ההיריון, אחרי שהיה מכוון כל כך ומתוח, אחרי כל אלה, הגיעה הלידה שיצאתי ממנה די חלשה ומסמורטטת. לא עוד מתיחות, שיעורי יוגה ופילטיס, לא עוד רגליים למעלה כל יום לפני השינה. עכשיו הכול שוקע למטה ואני שוקעת לספה בכל רגע אפשרי. כלומר, בין פיפי, לקקי, לציצי. אני תמיד מוצאת את הכוחות לקום אליה. אבל בזה הם מסתיימים. כאן אני מסתיימת.

ניסיתי להרים את הראש, אבל זה לא היה אפשרי. מיד אחרי הלידה מצאתי את עצמי בתוך בועה של הסתגלות לחיים החדשים. אז הבנתי לאן כולן נעלמות, למה אין שום אפשרות לחזור אחורה. למה שום דבר לא יכול עוד להיות כשהיה.

רציתי להשמיע קול מהמקום הסודי. עכשיו, כמעט שלושה שבועות אחרי הלידה, הגוף די מחוזק, המילים יוצאות וגם הגוף לומד מחדש ללכת.

כל הסיפור

בלילה שבו עברנו דירה התחילו הצירים. שעתיים אחרי שהלכנו לישון היה לי דימום והערתי את יריב ונסענו לבית חולים כדי לוודא שהכול בסדר ואחר כך חזרנו והיינו בבית עוד כמעט יום עד שהצירים היו חזקים מספיק או אם אפשר לדייק, חזקים מדי, ואז נסענו לבית חולים ואז, כמה שעות אחר כך, היא נולדה.

דניאל נולדה ביום חמישי
דניאל נולדה ביום חמישי בשעה שש וארבע דקות. בזמן שמחת תורה. מיכאל כבר בדק לה את המפה האסטרולוגית. היא יצאה לי מהגוף אחרי כמה שעות שבהן הגוף שלי לא היה לגמרי ברשותי. כלומר, משהו כל כך גדול התרחש ואני ניסיתי כמה שיותר להישאר נוכחת ולתת לו לקרות עד שקרה הדבר המופלא מכולם ותינוקת יצאה ממנו החוצה. עד שזה קרה באמת.

לא הצלחתי להוציא מילים

לא הצלחתי להוציא מילים מהמקום הסודי במשך שבעה ימים. לא יצאתי מהבית אפילו עד לרחבה. ואפילו לא שמתי לב שאני לא יוצאת מהבית עד לרחבה. לא היו לי מילים ולא היה לי שום דבר אחר להוציא החוצה. העולם בחוץ אולי המשיך להתנהל, אבל כאן, נוצר לו איזה עולם חלופי שמורכב מפיפי וציצי וקקי ועייפות ושמחה וחוסר הבנה של המעגל הזה שאני הולכת להסתובב בו זמן רב. שבוע אחרי הלידה יצאתי לבד החוצה והתחלתי ללכת ולנשום אוויר קריר. עשר דקות הילכתי ככה, בוכה מהתרגשות על פיסה של אוויר.

רכבת הרים
עליתי על רכבת הרים. מרגע שעליתי עליה אני לא יכולה לעצור. הלילה לא יהיה רצוף, לא יהיו יותר מכמה שעות שינה כאלה ולא אקום כנראה ערנית ורעננה ואוכל לחשוב על כלום. רכבת ההרים הזאת התחילה בהיריון והמשיכה בלידה כשהיה את הכאב אבל לא הייתה דרך לא להיות בו אלא להיות נוכחת בתוכו.

תקבלי את הציר, אמרה לי המיילדת, תקבלי אותו לתוכך. בכל פעם כשניסיתי לצאת החוצה ולבכות ולהתפרק ולא להיות שם סבלתי יותר והבנתי שאין טעם לנסות לצאת מהדרך. והיו כמה צירים שהצלחתי לקבל לתוכי. היו כמה צירים שפתאום לא כל כך כאבו.

עליתי על רכבת הרים והיא ממשיכה ולוקחת אותי. לקבל את מה שיש וללכת קדימה. וגם אם כואב בראש ובציצים וגם אם הגוף חלש וגם אם כל אלה מתקיימים יחדיו אני קמה אל הדבר המתוק הזה שלא הייתי מוותרת עליו לעולם.

בין ציר לציר
ואז יש את הרווח הזה הלא מוסבר שיש בו רק שקט מוחלט. רגע לפני יש כאב גדול, חזק יותר מכל דבר אפשרי, יותר מכל דבר אנושי אם אפשר להגיד, ואז יש רווח, והרווח הזה, הוא מה שמאפשר לדברים להמשיך. תשחררי את הציר, אמרה לי המיילדת, תני לו לצאת. בשתי דקות של רווח אני שוקעת להרפיה מלאה ושואבת כוחות חדשים לציר הבא, לעזור לה לרדת אליי.

וככה גם השינה שלה, זה שהיא נרדמת לכמה שעות. ואני כבר עייפה כל כך ולא מבינה איך אוכל להמשיך, אבל אז מקבלת כוחות חדשים ועד שהיא מתעוררת אני כבר מתגעגעת אליה.

כל שלב מכין לשלב הבא. ההיריון הוא שלב לקראת הלידה והלידה היא שלב לקראת האימהות ואני מבינה שתמיד אקבל את הרווח הדרוש לי כדי להמשיך. גם ודווקא כשנדמה לי שעכשיו הגיע הקו האדום. דווקא אז משהו חדש נפתח.

שמש
שבועיים אחרי אנחנו יוצאות לטיול של ממש. אני מניחה חיתול על הראש שלה כדי שלא תסתנוור ויודעת שזאת היא שמוציאה אותי לטיול. צעדים חדשים. שכונה חדשה. השמש מלווה אותנו. הגוף שלי הולך והמלאכית שלי, דניאל, הולכת איתי.

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

מנוע חיפוש רוחני

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©