כרטיס אישי

חגית אלמקייס

מנחה סדנאות "מסע במילים" ומלווה תהליכי שינוי והתפתחות באמצעות כתיבה אינטואיטיבית וביבליותרפיה.
כותבת כדרך חיים. עיתונאית וצלמת.

לפייסבוק שלי

שתף

חגית אלמקייס

לחלום אותך, לכעוס אותך

07.01.15

השבוע צפיתי ב"איחור קל" בסרט הנפלא והמרגש "לחלום אותך".
אחד הדברים שתפסו אותי חזק (סלחו לי על הספוילר, הצפייה מומלצת בכל מקרה), הייתה בחירתו של כריס נילסן (שמגלם השחקן רובין וויליאמס) לצלוח את הגיהנום כדי להיות עם אשתו אנני (אנבלה שיורה), הנשמה התאומה שלו.

בחייהם, איבדו השניים את ילדיהם בתאונה. בזמן שאשתו של כריס יצאה מדעתה לאחר הטרגדיה ואושפזה בבית חולים פסיכיאטרי, כריס לקח את תפקיד המבוגר האחראי ועשה הכל כדי להמשיך בחיים, עבורו ועבור אשתו. הוא לא נתן לעצמו רגע ליפול לתהומות הכאב, הצער והכעס שבאו בעקבות האובדן.
בהמשך הסרט, נהרג גם כריס בתאונת דרכים וזמן קצר לאחר מכן מחליטה אנני ליטול גם את חיה שלה. בסצנה חזקה לקראת סוף הסרט, כריס מסכים לעזוב את גן העדן ולהישאר לצידה של אשתו ב"גיהנום" (עולם נואש ואפל השמור למתאבדים) ובלבד שלא לעזוב אותה לבדה, כפי שהרגיש שעשה לאחר מות ילדיהם. ברגע ההסכמה להיות יחד איתה בגיהנום, כריס מצליח להוציא את עצמו וגם את אנני מן החושך הגדול בו נותרה, היישר אל גן העדן. כמה סמלי.

כשהסתיים הסרט, שאלתי את עצמי כמה פעמים בחיי היה עלי להגיע עד לפתח ה"גיהנום", רק כדי לברוח משם כמה שיותר מהר וכמה פעמים דווקא הסכמתי לחוות "גיהנום" עלי אדמות ועקב כך להעניק לעצמי את כרטיס הכניסה המיוחל ל"גן העדן".
באותו ערב הרצתי לעצמי "סרט נע" של אירועים בחיי, בחלקם הסכמתי ללכת עד הסוף עם הרגשות שלי ולחוות "גיהנום" ואירועים אחרים בהם רק התבוננתי מלמעלה אל סף התהום והחלטתי לוותר, פשוט כי זה היה לי מפחיד מידי.
אירוע אחד משמעותי הוא פרידה מבן זוג שנחוותה כאובדן. כמה חודשים התהלכתי בתחושת מוות פנימית, אך המשכתי לחיות כרגיל, כאילו הכל בסדר, הכל בשליטה. סירבתי לחוות את הכאב הגדול שהיה כרוך בכך. אבל הלב לא הרפה. כשהרגשתי שכבר אין לי מה להפסיד, הכרזתי באופן רשמי על שנת אבל על מותה של האהבה, על התנפצות החלום הגדול.
נהרות של בכי נשפכו, הכאב היה עצום והייתה זו הזדמנות עבורי להתאבל על כל האובדנים בחיי. בסופה של שנת האבל, נולדה בתוכי אישה חדשה. אישה עם תחושת ביטחון ושלווה גדולה, עם אהבה עצמית עמוקה, עם חיבור אמיתי לצרכים ולרצונות שהודחקו במהלך השנים. לא היה חסר לי דבר. הרגשתי שהרווחתי את חיי. הייתי בגן עדן.

אם נתייחס לגיהנום ולגן העדן כ"חושך" ו"אור", נוכל להבין שבמהלך כל חיינו אנחנו עושים הכל כולל הכל כדי להימנע מתחושה זו, מסרבים בתוקף להיכנס ל"חושך" או מגיעים לשם רק כאשר ממש, אבל ממש אין ברירה. וכמובן שזה רק "טבעי" שנעשה כך. אנחנו לא רוצים לחוש כאב, עצב, כעס, קנאה או פחד. אנו מסרבים בתוקף לתת מקום לרגשות החשוכים הללו ואיננו רוצים להיות מנוהלים על ידים. עם התחושה הזאת אנחנו נמצאים במקום שהוא בין החושך לאור, יושבים "על הגדר", שם לכאורה הכל בטוח ובסדר.
פחד, למשל, הוא רגש מאוד מרתיע. כשאני לא נותנת מקום לחוויית הפחד, יכולים לקרות שני דברים: במקרה הראשון, אני משותקת ולא עושה את מה שאני רוצה לעשות. ההפסד ברור ומיידי. במקרה השני, אני עושה את הדברים בחוסר "נוכחות" ובכך מוותרת יחד עם הפחד גם על כל חווית ההתרגשות והשמחה שבעשייה. בשני המקרים, אין לא "גיהנום" ולא "גן עדן", יש רק שמירה על המצב הקיים.
באורח מוזר, דווקא מתוך הישיבה על הגדר, מתוך הבריחה, אי-הבחירה, אנו מנוהלים על ידי הרגשות הללו כמו בובות מריונטה. הם מפחידים אותנו, תוקעים אותנו, חוסמים אותנו. מצד אחד הם משאירים אותנו בתחום הנוחות, אך מצד שני לא מאפשרים לנו לגמוע את החיים עד תום.

לכעוס אותך

אני זוכרת היטב מתי היה הרגע בו התעוררתי להבנה הזאת, שהרגשות המודחקים והלא מנוהלים שלי, בעצם מנהלים אותי. זה היה לפני מעל עשר שנים.
אף פעם לא תפסתי את עצמי כאדם כועס ואפשר לומר שרוב חיי עשיתי כל מאמץ אפשרי לא לכעוס ואף הרגשתי חדוות ניצחון על כך. אולם באותה תקופה בחיי הגעתי לפתחו של ה"גיהינום". חוויתי כמה אירועים שעוררו בי את שד הזעם בהתגלמותו והחלטתי לראשונה לתת דרור לשד הזה.
השד הזה כלל התפרצויות כעס כמעט בלתי נשלטות. הסכמתי ללכת עם הכעס עד הסוף ולראות מה קורה. ברגע אחד שמתי קץ למסיכת ההכלה, הנחמדות והשתיקה והתחלתי לבטא את הכעס.
היה זה השבוע הכועס ביותר בחיי. מי שהיה לידי באותה תקופה, יודע שהיקום סיפק לי שלל הזדמנויות לבטא את הכעס שלי. אדם זר ברחוב שהעיר לי הערה על כתף חשופה, חטף מטר של מילים וצעקות שלא היו מביישות אף דרקון. הרגשתי שנתתי לו שיעור בשביל כל הגברים שפרצו את הגבולות בחיי. קרובת משפחה שהחליטה לצלצל באותו שבוע, שמעה ממני את כל מה שהיה לי לומר לה מזה שנים רבות. היה זה בבכי ובזעקות שהותירו אותה בהלם וללא מילים. שבועות וחודשים אחר כך היא המשיכה לומר לכולם שהיא "לא מאמינה, פשוט לא מאמינה...".
ובתוך כל הכעס הזה, קרה דבר נפלא: לא כעסתי על עצמי אפילו לרגע. להיפך, ככל שביטאתי את הכעסים שלי, הרגשתי איך במקום כעס מגיעה חמלה. איך ממלאת אותי שמחת הביטוי, האותנטיות. דיברתי את הכעס שלי, צעקתי את הכעס שלי, ציירתי את הכעס שלי, כתבתי את הכעס שלי, רצתי אותו, רקדתי אותו, עד שנרגעתי ממש. הרגשתי טוב, כל כך טוב.
כמובן שלא הייתי ממליצה לאף אחד על שבוע אינטנסיבי כזה, שנגזר מתוך הצטברות של הרבה כעסים והדחקה של שנים רבות. אבל השבוע הזה היה עבורי פריצת דרך בניהול הכעסים שלי והרגשות שלי בכלל. הרגשתי שהתפנה לי הרבה מקום שאפשר לי להתחבר לרצונות העמוקים והמודחקים שלי. בנוסף, את רגש הכעס החליפו באופן די מיידי חמלה, אהבה והכלה. כשהסכמתי להיות אדם כועס, הלב שלי פתאום נפתח.

הצל שלי ואני


באותה תקופה נזכרתי באחד הדברים שמאוד אהבתי לעשות בתור ילדה: לנסות להיפטר מהצל שלי. אני זוכרת דקות ארוכות של הליכה עם ראש כפוף ועיניים מהופנטות באדמה, עוקבת אחר תנועות הצל ששינה כיוון בכל פעם שניסיתי להטעות ולסבך אותו. כמה שהשתדלתי להפתיע אותו בתנועותיי החדות, זה לא עבד. במקומות מסוימים הוא אף גדל. המקום היחיד שבו באמת הצל נחבא, היה באזור מוצל אחר.
הבנתי אז, כי כל חיי, מאז ילדותי, ניסיתי להיפטר מהצללים שלי. גם כשהצרכים שלי לא זכו למענה, גם כשפגעו בי, כשפרצו את הגבולות שלי, כשאכזבו אותי - לא הרשיתי לעצמי לכעוס. הרי זה לא יפה, זה לא מנומס, לא חינוכי ולא נעים להיות עם פרצוף זועף. לא רציתי להצטייר ככועסת וממורמרת, רציתי להיות הילדה הטובה, הנחמדה, האהובה, שמקבלת הכל בשיוויון נפש מוחלט. אז לא כעסתי.
הכעס שלי היה הצל שלי. הייתי צריכה להגיע לחושך מוחלט, "אל פתחו של גיהנום", כדי לשחרר את אנרגיית הכעס שהצטברה בתוכי במשך שנים רבות. הבנתי שאם לא אתן לכעס לצאת החוצה, הוא לא ייעלם. להיפך. הוא ילך ויגדל ויתפתח, ממש כמו הצל, למימדים עצומים שסופם התפוצצות הר געש בתוכי או חלילה התפרצות של איזו מחלה.

אז החלטתי להפסיק להילחם בכעס.
להפסיק להתכחש להיותי גם אישה כועסת.
מאז אותו שבוע התחלתי לתרגל ביטוי של הכעס "און ליין" בכל הזדמנות ועד היום אני מתרגלת. לא תמיד אני מצליחה לתפוס את הכעס ברגע שהוא עולה, כי לעיתים הוא חמקמק מאוד. לפעמים אני מצליחה לבטא אותו בצורה בהירה ומדויקת, ללא דרמות ואז אני מרגישה כל כך נכונה עם עצמי. לפעמים הוא מתפרץ החוצה בצורה גולמית ומבולבלת וגם על כך אני שמחה. אני יודעת שאף זה עדיף על פני צבירת הכעס בפנים, הדחקתו והתפרצות חסרת שליטה והכרה. עם הזמן גיליתי כמה פשוט וכמה מהר אפשר לנקות את הכעס אם מאפשרים לו פשוט להיות ולא להצטבר.
הבנתי שלא רק שמותר לי לכעוס, אלא שחובה עלי לבטא את הכעס שלי ואם לא ממש עכשיו, אז ממש עוד מעט. הכעס מאפשר לי לבטא את הצרכים העמוקים שלי, לשים גבולות ברורים ולהגן עלי. הכעס לא חייב להיות רגש הרסני, אפשר למנף ולתעל אותו ואף ליצור מתוכו. למדתי שמותר לי להתווכח, לריב, אפילו לצעוק והשהשמיים לא נופלים.
כעס מודחק הוא ייצור הרבה יותר אלים מכעס מבוטא.

הכעס לימד אותי על עצמי כל כך הרבה דברים והוא עדיין אחד המורים הדגולים שלי. היום, כשאני כועסת, אני משתמשת בכתיבה אינטואיטיבית כדי לשחרר אותו. אני כותבת את הכעס כמו שהוא, עד הסוף. אני מבררת מדוע הוא הגיע דווקא עכשיו ואיזה מסר הוא מביא איתו. אני תמיד מופתעת מהתשובות, מתרגשת מהתובנות ובעיקר אוהבת את החמלה שמגיעה אחריו, את הלב שנפתח.
באופן מוזר, אני מרגישה שהיום אני אדם הרבה פחות כועס מאי פעם. נכון, יש הרבה דברים קטנים שמעצבנים אותי מאוד וגם כאלה גדולים, אבל היום אני מבינה שדווקא המקום הזה של "הפרת האיזון" הוא מקום ענק לצמוח ולהתפתח בו.  וזאת בדיוק הדרך לגן עדן :-)

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

מנוע חיפוש רוחני

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©