כרטיס אישי

יעל צבעוני

כותבת ויוצרת במילים וכדרך חיים. מחברת הספר 'אחרי סוף הסיפור'. מייסדת 'מבעד למילים - בית ספר לכתיבה יצירתית'. MA בספרות בתכנית לכתיבה יוצרת. מנחה סדנאות כתיבה - קורסים שנתיים, ימי כתיבה חווייתיים, סדנאות לצוותים וארגונים, מעגלי נשים. מלווה תהליכי כתיבה ויצירה אישיים.


[email protected]
www.mi-la.co.il

מבעד למילים בפייסבוק

שתף

יעל צבעוני

המונים אוהבים שירה

02.04.16
אחדים אוהבים שירה, כתבה שימבורסקה בספרה 'סוף והתחלה'. ובאותה נשימה גם מרק עוף עם אטריות.

שנים שהשירה נדחקה לשוליים. הייתה אהבת בודדים. מעטים הבינו אותה. משוררים מפורסמים עמדו בשבוע הספר מחכים לכמה חתימות. כשהייתי מלמדת שירה היו אומרים לי שאף אחד לא קורא את זה ואולי בעצם אף אחד לא יכול לכתוב ככה. אז בשביל מה. אין לנו את אוצר המילים, היו אומרים לי. מי אני שאכתוב שירה. השירה נשארה משהו ששמור למעטים, נשגבים, רחוקים.

כל זה התקיים עד לאחרונה. בשנים האחרונות, עם עליית הפייסבוק, המסרונים, התקשורת המידית - אנשים הפסיקו לבקש טקסטים ארוכים. אנשים התחילו לבקש טקסטים קצרים, נגישים, קלים להבנה. כאלה שאפשר לקרוא בתור לרופא, ברכבת, בשיעור, לפני השינה, באמצע הלילה, באמצע הנקה.
את כל אלה הסיפורים הארוכים של פעם לא יכלו לספק. את כל אלה המילים הקשות להבנה של השירה של פעם לא יכלו לספק.

ובתוך כל אלה צצו המון כותבים חדשים. חלקם לא ידעו שהם כותבים. הם פשוט העלו סטטוס לפייסבוק. ואחר כך עוד אחד. ואנשים הגיבו ופתאום היו להם קוראים ופתאום היו להם המון קוראים. וכך הם גילו שהם כותבים.

הכותבים החדשים, אלה שלא תכננו להיות כותבים מפורסמים, לא ניסו לכתוב רומנים ארוכים. הם לא ניסו להשתמש במילים מפולפלות באופן מיוחד.
להפך.

הכותבים החדשים כתבו ישר ומיד מתוך עצמם. מתוך הרגש ואל הרגש. הם רצו להביע את הרגע. את החיים שלהם. הם לא רצו מסכות ומילים גדולות שמסתירות את החוויה. המילים הביעו את החוויה עצמה. וככל שעשו את זה, ככל שהיו נאמנים יותר לחוויה עצמה, כך היו להם יותר קוראים. כך קם עוד מישהו באמצע הלילה והזיל דמעה והגיב למה שקרא. כך קמה עוד מישהי באמצע הנקה ופתאום גילתה שהיא לא אימא כל כך נוראית בגלל שבא לה להיות עכשיו במקום אחר. וכך יום אחר כך אותה אימא התחילה לכתוב את המילים שלה. פתאום המילים שלה היו מספיקות. פתאום החוויה שלה, הקטנה, הספיקה.

ככה צצו הכותבים החדשים, אחד אחר השני. אחד מפרה את השני. לא עוד מילים רחוקות שלא נוגעות. לא עוד טקסטים יותר מדי ארוכים שאי אפשר לקרוא בפעם אחת. טקסטים קצרים. טקסטים נוחים. טקסטים שמרגישים.

ככה צצו השירים החדשים.
פעם לא היה קוראים להם שירים. אלו שירים שלא מנסים להתאים את עצמם למישהו אחר. למקצב אחר. אלה שירים מבפנים. שירים שנוגעים. שירים עם מוזיקה פנימית. מוזיקה של הלב. וככל שהשיר נוגע יותר בלב או בבטן, כך הוא מתקבל יותר. וככל שהוא מובן יותר ונגיש, כך הוא מופץ יותר. ויותר.
שירים מופצים ברחבי הפייסבוק. בלי סוף. שיתופים. לייקים. תגובות. חיים משתנים דרך מילים אהובות שקיבלתי בדיוק עכשיו. שיר לחברה. בדיוק עכשיו היא צריכה את זה. שיר של בוקר. שיר לפני השינה. אני שולחת גם לדודה הרחוקה. אז מה אם לא דיברנו כמה חודשים.

וגם הכותבים הישנים מקבלים ממד חדש. במיוחד אם יסכימו להפיץ שירים לכל עבר. בלי ספר. ברשת הזאת. עכשיו הם שבו לאופנה. מילים קצרות. מילים יפות. מילים מרגישות. מילים שמניעות קצת אדם. ועולם.

פעם משורר לא היה מפרש את השירה של עצמו. בטח לא דן בה עם אחרים, מתווכח על הפרשנות שלה. פעם היה מרחק בינו ובינה. הוא היה נשאר לעצמו והיא, לעצמה. אבל היום הוא משיב. מודה. מחייך. היום מותר ואפילו רצוי להגיד שאני זה אני. היום אין ממה להסתתר כי גם אם תדבר על כיסא, רואים אותך יושב מאחוריו. אף אחד לא יכול עוד להגיד – זה רק כיסא. זה לא אני. היום המשורר מדבר עם האנשים. היום המשורר הוא האנשים.
לא כולם.
ובכל זאת.
המונים אוהבים שירה.
פתאום.
היום.
ככה.
בלי חרוז.
בלי ניקוד.
בלי שורות מסודרות.
בלי צורך בדרמה מיוחדת.
מספיק.
רגע אחד.
שלי.
מספיק.
שאגע לך.
רגע אחד.
בלב.



 
שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

מנוע חיפוש רוחני

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©