כרטיס אישי

יעל צבעוני

כותבת ויוצרת במילים וכדרך חיים. מחברת הספר 'אחרי סוף הסיפור'. מייסדת 'מבעד למילים - בית ספר לכתיבה יצירתית'. MA בספרות בתכנית לכתיבה יוצרת. מנחה סדנאות כתיבה - קורסים שנתיים, ימי כתיבה חווייתיים, סדנאות לצוותים וארגונים, מעגלי נשים. מלווה תהליכי כתיבה ויצירה אישיים.


[email protected]
www.mi-la.co.il

מבעד למילים בפייסבוק

שתף

יעל צבעוני

מחסומי כתיבה - נושפת מילים לשנה חדשה

31.12.16
חשבתי שהוא לא ייגע בי. אני הרי מכירה אותו שנים. אותו ואת כל הטריקים שלו. בשנייה אני מזהה אותו אצל אחרים. כבר כשהוא קטן. אני רואה אותו מגיח, מנסה לעלות. נראה רק קול כזה קטן ולגיטימי וכל כך קל להסכים אתו. נכון, את אומרת לו. לא נכון, אני אומרת ומושיטה יד והתנועה ממשיכה. אותה תנועה שפותחת אותו. אותה תנועת היצירה ותנועת החיים שגורמת לכל הדברים להמשיך.

אני לא יודעת לשים את האצבע בנקודת ההתחלה שלו אצלי. אולי אחרי הלידה? לא, לא ישר אחריה. הרי כתבתי. בעצם כל הזמן כתבתי. אבל אז לאחרונה מצאתי את עצמי מוחקת מילים. יושבת מול המחשב וכותבת. ואז, לפני שאני שומרת את הקובץ, בדיוק בשלב שבו המחשב שואל אותי אם לשמור ואיך קוראים לו, מגיעים הקולות: בשביל מה? את הרי יודעת כבר כמה קבצים שמורים לך על המחשב? ומה בדיוק עשית אתם, תגידי? הרי כתבת בקבצים אחרים את אותו הדבר בדיוק במילים אחרות. את לא מחדשת כאן כל כך הרבה. ובשביל מה ולאיזו תיקייה לשייך? האם זה שיר או סיפור או עוד אחד לתיקיית ה'אישי' שתישאר רק לעצמך וגם את לא תקראי אותה לעולם?

אוקי, אני אומרת, ובשנייה אחת מוחקת את הכול. והנה פלא, המחשב ריק יותר וגם אני, לא מחויבת למה שכתבתי, ואולי מפנה עוד קצת מקום. הרי ממילא הכתיבה היא מה שחשוב ולא התוצר. משפט שאני מכירה מצוין. וכמה קל להשתכנע שאכן עשיתי את הדבר הנכון. אבל כשאותו הסיפור ואותם הקולות חזרו שוב ושוב ושוב, התחלתי להבין.

כשפועלים קול מסוים, הוא מתחזק. אם נותנים לו אנרגיה הוא מקבל יותר כוח. אחרת, הוא מתמוסס. כשנוכחתי בהתחזקות הקול המוחק את הכתיבה ואתה כנראה קצת אותי, החלטתי שאני מפסיקה למחוק - למחוק קבצים מהמחשב, שורות מהמחברת. נתתי שמות לעוד ועוד קבצים שכתבתי. אולי בכל זאת הם כן.

ואז עשיתי עוד מעשה - רשמתי את עצמי לסדנת כתיבה במדבר בהנחיית לילך גליל (המקסימה). ידעתי שאני רוצה לכתוב והרבה, אבל לא מצאתי את הזמן והמקום. ועוד משהו. היה עוד משהו שמונע מהמילים שלי לצאת במלואן. כבר מזמן שלא שיתפתי בהן אף אחד אחר מלבדי.

תקופה אחרי הלידה התחילו להצטבר בי חוויות. כל כך הרבה חוויות. כל החיים של התהפכו והכלי האהוב עליי, המילים, היו רחוקות מלהגיד את הכול. לא מצאתי את הזמן והשקט והצלילות ולא יכולתי להגיד את הכול. עם הזמן החוויות התכנסו אליי. נספגו לתוכי. מדי פעם נכתבות מרוכזות מנסות להגיד את מה שאני לא מצליחה להגיד.

ועכשיו, כשהזמן קצת חזר אליי וגם הצלילות, והקבצים והתיקיות והמחברות התמלאו כל כך, אני יודעת שבשביל להמשיך לכתוב עליי קודם לפנות קצת מקום. קצת מקום ממני החוצה.

אז עכשיו, רגע לפני ששוב אהיה כלי עבור מישהי אחרת, אני רוצה לפנות עוד מקום. לא, אני צריכה לפנות עוד מקום ולא להגיד שזה לא חשוב ולא להגיד שמשהו שיש שם בפנים הוא אותו הדבר.

עכשיו לכבוד השנה החדשה אני נושפת מילים.

חשבתי שהוא לא ייגע בי, אני הרי מכירה אותו שנים. ועכשיו כשהוא כאן אני מודה לו עם כל מילה שיוצאת ומבקשת שימשיך להראות לי את הדרך.

***

מוסיפה כאן מילים שנכתבו בתרגיל הבוקר שבו הזמינה אותנו לילך לחפש את 'זה':

זה
אני רוצה לגעת
אבל רק צריכה לאסוף כמה דברים
כדי שאהיה כולי
זה

חיפשתי מקום שבו אוכל לנגוס מהאגוז שלי
בלי הפרעות
ומצאתי שמש נעימה
אבל לא צורבת
וכשכל התנאים נפרשו לרגליי
ואפילו מילאתי עוד כוס תה
ליתר ביטחון
אבל לא
זה לא זה
הבטן שלי נפוחה
או שפשוט
משהו מלא בי מאוד
אני כמעט ומוחקת את המילים האלה
הן הרי אפילו לא קרובות
אבל לא

בשביל לגעת בזה
עליי להסכים להיות
אפילו לא קרובה
ובכל זאת להמשיך

יש כל כך הרבה מילים שהצטברו בתוכי
עד שכל התחלה לא מהווה את הכול
וגורמת לי כמעט לעזוב
משהו בי
שכן רוצה
להיאמר

אז אני לא יושבת במדבר
בשעת בוקר
ופשוט מקבלת את זה
או שכן
אני יושבת במדבר בשעת בוקר
ומקבלת את זה
אליי
 
שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

מנוע חיפוש רוחני

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©