שתף

עדן פלד

ciao bella #1

24.04.17
בלה נולדה בממלכה קסומה, ממש סיפור אגדה. מהאגדות האלה שחייבים להגיד ולספר מסביב כדי לתפוס מוחשיות ולהאמין שזה רציני. בלה נולדה אחרי שלושה שחלים, כל אחד יפה תואר וגיבור אמיתי, מין כאלה נפילים שיהיה ממש קשה להשתוות אליהם בילדות, או למצוא חבר שחל לשחק איתו שיגדלו. אלה שלושתם היו בעלי חברים מכל הסוגים, אם כי הג'ירפות היו האהובות עליהם במיוחד. 

בלה לא ממש הלכה לקולנוע כשהייתה קטנה ולא הייתה שותפה לשוברי הקופות על חיי גורי אריות אחרים, וגם אם היתה שומעת משהו בנושא, הייתה מעדיפה תחילה לרוץ ולהשתולל, כי זה מה שהיא באמת אהבה לעשות. אחר כך, אם הצליחו להושיב אותה מול מסך, היתה מעדיפה לכתוב משהו ולא להסתכל על המוכן. 

לבלה היו זוג הורים אריות ממש, אבא אריה עם לב אציל ואם לביאה, שדאגה לגוריה ככל שיכלה. הוריה התאהבו בצעירותם וחלמו על המון גורים מכל המינים, שיפארו את השושלת ויעניקו טעם לחיים. החיים בממלכה של פעם היו קצת קשים, מלאי נסיונות ושיעורים של השרדות וסבל, כאלה שהחזקים שורדים והחזקים ביותר, לפעמים נשברים באמצע. ממלכה רווית מלחמות, צער וחיים פשוטים, ובעיקר, רפואת ביניים שאין בה לא ריח ולא טעם, מין כזאת באמצע בין התנגדות לכוחות הטבעיים ולמתנותיהם, ובין הבורות בעולם של פלדה וסיליקון חסרי רגש. 
אך החיים היו פשוטים, וכולם נהנו מהם. היו ימי עבודה שבהם האריה יצא לפרנס בכבוד שלא ככל האריות, ואף עזר בשטיפת כלים ובריקון הזבל כשהיה צריך. אמא לביאה יצאה לצוד כדי שכולם יהיו שבעים, ובו בזמן גם התרועעה עם חברותיה הלביאות, רוקדת במעגלים ומאושרת מהרגע. ומאור השמש כמובן, צפצוף צרצרים, זמזום דבורים ושירת הציפורים, בעיקר הצופיות שהקסימו אותה ביותר.

אבא אריה בינתיים היה נהנה לשבת עם גוריו בשמש, על מצע העשב הרך למרגלות ההרים שהוריקו עם החורף, הצהיבו עם הקיץ החם שבעמק על שפת האגם, ושיוו גוון סגול לצלעות הצוקים כשירד הלילה וירח קם למלוך במשמרת השלווה יותר. "יום אחד בלה, זה הכל יהיה שלך", אמר לה אבא, "זה יהיה שלך כשתחליטי שאת ראויה למלוך על הממלכה שלך, לתפוס את המטה ולנצח על התזמורת ששופעת אדוות לכל עבר, ממך והלאה". נלה הביטה עם אבא אל האופק וככל שהסתכלה רחוק, רץ ליבה הלאה הלאה. היא זכרה מה אחיה השחל אמר לה פעם:" כל עוד את רואה אופק, את רואה חופש", וכך היה לה סימן, גם בטיולים הארוכים אל הממלכות השכנות, כשביקרה חברים או יצאה למשחקי ציד עם הלביאות, שהחופש הוא באפשרות לחלום ולנשום. נלה ידעה שגם אם המקום שבו היא עחמדת כעת הוא טוב וממלא, הלב אינו שבע עד שהוא נדבק כמגנט אל מושא אהבתו, המשיכה אל אוצרות החיים, מה ומי שלא יהיו, הם הטעם לחיים שלה, ולעולם לא תוכל לכלוא עצמה בכלוב, זהב ככל שיהיה, כי כמו יונקי הדבש שכל כך אהבה והיתה עסוקה לצפות בהם שעות על גבי שעות, כך היא לא תוכל להסגר בחדר אחד או הגדרה יותר מחמש דקות מבלי לגסוס. את טעם החיים משכה בלה מהפרחים והעצים, מבעלי החיים סביבה, מהנוף, השקט והסערה, הגשמים, השמש והירח, ומהכוכבים שהאירו את דרכה הביתה בלילות חשוכים, כמהה להגיע ולהתרפק בתוך חיקו של אבא.

בלה כמו כל גורות הלביאות, התאהבה כליל באבא, והחלה להתמודד מול אמה, וזו מצידה לא ממש הבינה את המשחק. בלה ראתה באבא את מושא חלומותיה, וכדי להוכיח עצמה, השתדלה תמיד להיות טובה בהכל, הכי מוצלחת שיש, ולהדמות אליו, כי זה מה שגורה קטנה מבינה שיש לעשות, כדי לזכות באהבתו של אבא. אבא מצדו מאוד נהנה מהרעיון וטיפח גורה חזקה, אמיצה, חובבת אתגרים, בעלת לשון חדה, רגליים חרוצות וידיים זריזות. בין הרביצות המענגות היו משחקים משחקי כשור, מתקנים אופניים (ראיתם פעם גןר אריה על אופניים?! נחמד), ושותים קפה שחור עם מלא בוץ. כי לבלה היה אסור לשתות חלב. פעם סיפרה לה מטפלת בתזונה טבעית שפגשה לשם הפחתת בשר הציד ומעבר לטבעונות, שהיא רגישה לנוזל הלבן שמכיל ותומך ומחליף... אהבה.
לאמה היתה מתלווה לכל מיני פעילויות גם כן, צפתה במיצגי אמנות, הופעות מחול וקניות של בגדים. אבל בלה לא באמת אהבה להתלבש יפה, היא בעיקר רצתה לעטות שרשראות של נוצות ואבנים ולהתכסות בטוניקות ארוכות, צבעוניות בפטרנים שרמזו סודות. בנסיון להדמות לאבא, ויתרה על איכויות רבות של לביאה שיכלה לזכות בהן בקלילות אם היתה מקשיבה לאמא קצת. אבל בלה נולדה עם לב אמיץ, וללב כזה, מסתבר, דרושה דרך חתחתים כדי להגיע להשלמה פנימית עמוקה.

כשאבא אריה נפרד מהמציאות הזאת, בלה לא ממש תפסה הכל, היא עוד היתה גורה מתבגרת. אבא אריה עזב מבלי לתת לבלה אפשרות להסתכל עליו מבעד למסך האשליות הילדותיות. הממלכה הייתה באבל והשחלים, הלביאות וכל שבטי האריות כולם שאגו לשמיים של מעלה וביקשו ברכה. הברכה לא איחרה לבוא, והשבטים התמלאו בשמחת כפירים קטנים ושובבים.

בלה ביקשה למלא את ייעודה, שעוד לא ממש ידעה מה הוא, אבל לבה סער וגעש למצוא את המקום שבו תרגיש שהיא מתמלאת וממלאת.
היא חיבקה חיבוק גדול את כל הלהקה, והחלה לפסוע בדרך המובילה אל האופק, שהרי זכרה, שהיכן שרואים אופק, שם בודאי נמצא החופש. החופש להיות את.  בלה ביקשה למצוא את הממלכה שלה, זאת שבפנים, אחר כך בודאי תתגלה זו שבעולם. 
שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

מנוע חיפוש רוחני

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©