כרטיס אישי

רונית נשר

פסיכותרפיסטית, דוקטורנטית לפסיכולוגיה בתחום טיפול קבוצתי. עובדת עם יחידים, זוגות, קבוצות, ארגונים וקהילות. משלבת פסיכולוגיה מערבית עם גישות מעולם הרוח. מנחת תכנית הטלויזיה "חוות דעת בפסיכולוגיה" בערוץ 10. מנחה טקסים. אוהבת בני אדם, חולמת חלומות, ומגשימה חזונות. מאמינה גדולה בפסיכולוגיה החיובית ועובדת עם השראה, תקווה וריפוי
[email protected]

www.ronitnesher.com

052-6660363

שתף

רונית נשר

אמא ודיוה הולכות לחוג קולנוע...

26.06.09
מבט של 20 שנה על משפחה וחברים

שלום,
עוד מעט שבת שלום...
ומה שלומכם הערב?

כמה רגעים לפני שאני מתחילה להכין את עצמי למנוחת השבת, חשבתי לכתוב על חברויות ארוכות ועל המשפחה.

הפוסט הזה מוקדש לחבריי מזה עשרות שנים.

אתמול אמא שלי משאירה לי הודעה:"אני מחפשת את דיוה והיא לא עונה בנייד, אנחנו הולכות מחר לחוג קולנוע בתל אביב ביחד"...
אמא שלי, האישה המדהימה הזו בת 70 (כמעט), וחברה שלי הולכות ביחד לחוג.
מערכת היחסים המיוחדת הזו, בין דיוה ומשפחתה, ובין אמא שלי, מחממת לי את הלב.
כששמעתי את ההודעה שהאירה אמא שלי, הלב חייך וחייך וחייך. ואז שוב חייך וחייך וחייך, דקות ארוכות.
איזה עולם מעניין, וכמה שמערכות יחסים אנושיות הן דבר מופלא.

לפני יותר מ 20 שנה, בקורס מדנ"ים בצבא, ואח"כ במהלך השירות הצבאי, היינו 4 חברות שחלקנו חדר.
חלקנו חדר והרבה מעבר לזה.
חלקנו רגעים מאתגרים, ורגעים מצחיקים, וסודות, והתאהבויות, כמו כל 4 חיילות חברות שנשארות זמן רב בבסיס מבלי לצאת הביתה...

דיוה היא אחת מהן.
חיים, החבר של גלית, אמר שחברויות כאלו לא מחזיקות זמן.
"ותקשיבו לי" הוא אמר אז, או משהו כזה...( והקשבנו קצת, כי בכל זאת הוא היה מבוגר מאיתנו בכמה שנים).
אז חיים צדק ולא צדק.
את גלית ואורית לא ראיתי כמעט 20 שנה.
ואילו דיוה, כפי שהבנתם, הלכה היום עם אמא שלי לחוג קולנוע במוזיאון תל אביב.

זה קורה לא פעם, שאמא שלי מספרת שדיוה, בעלה והילדות היו בחיפה וקפצו לביקור.
וגם ברגעים כאלו הלב שלי מחייך.

המשפחה של דיוה זה משהו מיוחד במינו. הם גרים כולם, כמו שבט. מסביב לחצר מרכזית גדולה.
אמא של דיוה, אחיותיה, הבעלים, הילדים, וגם העיזים ופינת החי הגדולה.
כשאבא שלי היה בחיים, המשפחה היחידה שהוא הסכים לישון אצלה הייתה המשפחה של דיוה.
וכך היינו מבלים שבתות ביחד, וחגים לפעמים, וקשרי המשפחה והחברות העמיקו.

והיום חשבתי על כל המשפחות של חבריי ה"עתיקים - ותיקים".
ובכלל אני חושבת על אותן חברויות של פעם.
חברויות ששוות זהב, שהולכות איתי 20 שנה, ויש 30 שנה...
ואפילו 35 שנה ( גל, ורד וניריתוש זכיתם בפרס החברים המתמידים).
אני זוכרת רגעים שהיינו יושבים ביחד, באחד הבתים ברחוב איינשטיין בחיפה, ומהרהרים על העתיד.
כמה חבר'ה בני 18 או 20, יושבים ביחד ומדמיינים.
היום אני יודעת שבדמיונות הכי פרועים שלנו, לא היינו יכולים לתאר מה נעבור ביחד, כחברים, בעשרות השנים הללו.

היום, כאשר אנו מכירים חברים חדשים, לרב אנחנו מכירים אותם "נטו", ללא ההורים, ללא האחים, רק הם ומשפחתם החדשה ( אם יש). ואז אנו שומעים סיפורים על ילדותם.

כמה אחרת זה לראות ולחוות את המשפחה של החברים, את הלך הרוח המשפחתי,
להכיר את הניואנסים הקטנים, את הבית.

לפני כמה שבועות, היה לי סופ"ש נוסטלגיה.
שרון, חברתי הותיקה מביה"ס היסודי, הגיעה עם בעלה וילדיה להוריה בחיפה, ובדיוק סיימתי הרצאה בחיפה.
אז קפצתי.
קפיצה במנהרת הזמן.
לא הייתי שם בערך 15 שנה או קצת יותר.
אותו מטבח, אותה אמא של שרון שמציעה שתייה, ומחייכת, אחיה ואחיותיה של שרון שבאים להגיד שלום ולהתעניין מה נשמע,
אותן מדרגות...אותו נוף.
רק התפאורה השתנתה, הפעם אנחנו בנות 40,
וילדים מתרוצצים מסביב.

אני מבורכת בהרבה מאד חברים טובים, חברויות שאי אפשר לתאר במילים.
הכוהנות ונשות חזון, אהובותיי, נגיע גם אליכן, לא לדאוג, היום זה מדף ההיסטוריה...

וברגעים האלו אני שולחת הודיה לאותם חברים וחברות ומשפחותיהם, שגדלתי איתם, וליווינו אחד את השנייה, והם חלק ממני.

ברכות לשבת שלום,
ושבוע טוב.

רונית.
שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

מנוע חיפוש רוחני

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©