ובחרת בחיים

קר. יש לזה שם: חורף. גורבת טיץ צמרירי שחור שנצמד אל הרגליים ומטפס בשקיקה במעלה הירכיים, כורך עצמו בחום מגונן ויצרי. לובשת שמלת סריג שחורה צמודה במידה הנכונה, שגולשת ברכות נחושה ומדויקת לאורך האגן, ומסתיימת באמצע הדרך שבין קו הישבן לברכיים. מגפיים שמחים ובטוחים בצעדם מעור תומך ורך, משתוקקים להגשים את יעודם על מדרכות העיר. צעיף מתולתל גולש מהצוואר אל בית החזה בחיבוק שובב. ובסוף, מעיל עם צווארון גולף עטור פרווה שמתאימה לצבע המגפיים. במקרה?

 

צועדת בחוץ. אוויר קר ורחוץ, עצים ירוקים שבעי מים מלטפים את השמים. אדניות פורחות שולחות חיוכים בשלל צבעים לכל מי שרק רוצה, כמו אומרות: קח את היופי הזה, שאף את השפע היצירתי הזה, חגוג איתי את הריקוד הזה.

 

אוויר נקי. צלול. איך גזלנו מעצמנו זכות פשוטה זו, עוברת מחשבה בליבי. טוב שיש גשם שמזכיר, אולי תחלחל המחשבה כמו טיפות הגשם שמושכות כלפי מטה, אל האדמה, נותנות חיים בלי שנבקש אפילו. זה שפע, אני מבינה. לוקחת ממנו בלי התנצלות, בלי חרטה.

 

מכוניות מבריקות חונות לאורך הרחוב משני צדדיו. ילדים במגפי שלוליות, דואגים שלא להחמיץ אף אחת מהן. עוברי אורח עם מטריות, שנשארות סגורות תחת פתיתי הגשם הקלים. יש, פתיתי גשם זה השלג של התלאביבים (והרמתגנים).

 

החלטתי להיות תיירת בשכונה, להכירה מחדש. מתיירת בין רחובותיה, בודקת את הבתים ששופצו לאחרונה, את אלה שנבנים ואת אלה שכמנהגם נוהגים. מתעכבת אצל הבתים שעל הגבעה, אלה עם החלונות הגדולים, היכן שאין בפנים ואין בחוץ.

 

האדמה רטובה, כבדה וספוגה בגשם של הכרת תודה, ובתמורה פותחת את רחמה הפורה, ושלל חיים ירוקים פוקע בקלות חסרת מאמץ, וחי-עצמו-לדעת בהתמסרות חצופה ובוטחת, נטולת התנצלות ורגשי אשמה. לא דואג למחר, לא לאתמול. 

 

נעצרת המומה מעוצמת הרגע. תנועה עצומה של חיים נפרשת בפני, מלפני ומצדדי ומעלי ומתחתי. מתי שכחתי לחיות כך? מתי שכחתי שאני היא החיים האלה, המשתנים בריקוד יצירתי, נחוש, שוחר שלום ואהבה ושמחה, ספוגי חוכמה ומודעות עצמית? מתי שכחתי לרקוד?

 

מדקרה קטנה של כאב על זמן שאבד. נושמת אותו כמו את ריח האדמה הרטובה, ומאפשרת לו לנדוד הלאה יחד עם הענן האפור שקרץ לי מעל. שוב התבהרו השמים.

 

ממשיכה ללכת. כל צעד נעשה כעת קדוש. אין חוצץ ביני לבין הכול. גופי אינו שונה מאותו עלה עשב הנע ברוח או עץ ערום או בית שתריסיו מוגפים. הלב מתפקע מהכרת תודה. לידתי, התבגרותי, פריחתי והבשלתי אינם שונים מנביטת עלעל רועד, מפריחת הגרניום או מהעץ בשלכת, שממתין בסבלנות צורחת-שלווה בוטחת לעלווה שתשוב.

 

ואז זה מכה בי: אין דאגה בכלל. אין פחד בכלל. הכול תבונה מיסתורית עזת הוד והדר, שדה אפשרויות הנע בדלק של אהבה וחסד שופע במעיין בלתי נדלה, מודע לעצמו מאז ומעולם.

 

ופתאום הוא מדבר אלי: אם רק תרצי כל זה שלך. אם רק תקשיבי תדעי אותי-אותך בכל רגע. למעשה, אינך יכולה שלא לחיות כך כי זהו טבעך. נועדת לגדולות. היי ערה לגדולתך והיא תזרח דרכך. היי ערה לזה והאש תמיד תבער. קחי הכול, כי לזה נולדת.

 

הגשם מתחזק. אין לי מטריה. הולכת לכיוון הבית. עולה במדרגות, פותחת את הדלת שנצבעה באדום לפני שבועיים. בבית קר. הולכת אל המזגן, ואז שוב: היי, קור זה שפע. זה רק עוד אפשרות משלל אפשרויות אינסופיות שנגלות על שדה התבונה האינסופית.

 

חיוך עולה על השפתיים, הופך לצחוק. פתאום לא קר בכלל. מסתובבת סקרנית כמו ילדה, חוקרת את הקור בידיי כמו מדענית לפני פרס נובל.

מוציאה את סיר המרק מהמקרר, מחממת על האש עד שמבעבע בסיר-במידה-הנאותה-בדיוק למנה אחת של מרק. ירקות ירוקים וכתומים כעת בגופי. עוד צעד בריקוד האינסופי.

 

מתיישבת לכתוב את שלל המילים שפורצות, מתדפקות על דלתי תודעתי, נשפכות אל המקלדת, מתגלגלות בצורה של סמלים מוסכמים, ובכך הופכות להיות שלכם, כפי שתמיד היו, כפי שתמיד תהיינה.

 

קר לי. פונה להדליק את המזגן. גם זה שפע קורצים השמים המחשיכים. מתמסרת. לא יכולה להפסיק.