כרטיס אישי

שובל אלוני

חייתה במנזר זן ביפן מספר חודשים בשנים 1997-1998(עברה תהליך מחויבות לדהרמה ובעלת תואר "אחות גדולה" מהמאסטר). מלמדת מדיטציה זן בודהיסטית החל משנת 2000 מטפלת בפסיכותרפיה גופנית בשם "ביוסינתיזה". מאמנת ומנחת קבוצות בשיטת "סדונה" לשחרור רגשי. משלבת בעבודתה תפיסה של גוף-נפש-רוח המבוססת על חוכמת הזן, הדרך הרביעית, הפסיכותרפיה הגופנית ושיטת "סדונה". 
[email protected] 

 www.shovalaloni.co.il

שתף

שובל אלוני

ראיון עם הייל דווסקין ממרכז סדונה

14.05.10

ראיון זה ערכתי בינואר השנה בסדונה, אריזונה. הייל דווסקין היה תלמידו של לסטר לווינסון, מייסד שיטת סדונה, וכיום משמש כנשיא החברה וממשיך דרכו. כאמור, שיטת סדונה היא כלי מיוחד שמחבר אותנו ליכולתנו הטבעית לשחרר כל רגש כואב ובלתי רצוי שפוגע בנו ובחיינו ברגע זה, ובהמשך אף לוותר על אשליית האני.

מהי הארה?
רוב האנשים חושב על הארה או התעוררות כעל משהו שמגיע מבחוץ. אולם הארה היא משהו שנובע ממך ולא עבורך. המחשבה שישנה מטרה להשיג שנקראת הארה או התעוררות, מהווה מכשול לגלות את מי שאתה כבר - ההארה או ההתעוררות עצמה.

במילים אחרות, להרבה אנשים ישנה חוויה של סאטורי או הארה או הבזקים של האמת, ואז המיינד חוזר ומשתלט: "יש לי חוויה נהדרת, אני מואר, אני גיליתי את זה, אני ראיתי את זה". אלא שזה מסתיר את מה שכרגע ראית, והופך את זה לחוויה. בשעה שמה שאתה זה בלתי משתנה, מה שאתה לפני בזמן ואחרי כל חוויה. וזה כבר פה, אינך צריך להשיג את זה, וגם אינך יכול לאבד את זה.

אנחנו מעוניינים יותר בסיפורים של הבודי-מיינד על ההארה שלי ועל זה שהשגתי דבר זה או אחר. אבל ברגע זה אנחנו כבר מה שאנחנו מחפשים. זה כמו שהשמים אף פעם אינם מסתירים את השמש מנקודת מבטה של השמש. וגם אצלנו, המחשבות שעולות אל ההכרה הן גלים של אנרגיה על ובמה שאנחנו, אבל אף פעם אינם מסתירים את המודעות שהיא אנחנו. זה תמיד פה תמיד עכשיו.

האם זהו התהליך העיקרי בשיטת סדונה או תהליך השחרור?
שניהם. שחרור מאוד שימושי כשיש בעיה של זהות - כשאתה חושב שיש "אני" אתה יכול לעבוד על כל בעיה באמצעות תהליך השחרור. זהו הכלי הפשוט והיעיל ביותר. הרבה אנשים בבואם לעבוד על בעיות רק יוצרים עוד בעיות. למעשה הם מתכנתים מחדש: יוצרים מסגרת חדשה ומוסיפים עוד שכבות של אמונות, ואינם שמים לב שהם מוסיפים עוד ערפל. אבל מניסיוני, כשאתה משחרר אתה למעשה משחרר את מה שמסתיר את מה שאתה כבר.

בנקודה מסוימת יש לעבור מהעבודה על "האני", לגילוי אין "אני". החדשות הטובות הן ששחרור בשיטת סדונה עושה את זה מהר יותר מכל מכשיר אחר, בעיקר אם זה נעשה בצורה נקייה וישירה, בגלל שזה חותך דרך כל החומר. אבל הבעיה היא, שככל שאנחנו מאמינים שישנו אינדיבידואל נפרד, אנחנו ממשיכים ליצור עוד חומר לשחרר. כאילו ביד אחת מרוקנים את המים מהסירה וביד השנייה ממלאים חזרה דרך התהליך של האמונה באני.

מה תפקיד המיינד בעבודה הזו?
איינשטיין אמר, אינך יכול לפתור בעיה מאותה הרמה שבה היא נוצרה. וכל הבעיות שלנו הן תוצר של המיינד. ולכן המיינד אינו המכשיר הנכון לפתור אותן. המיינד הוא כלי נהדר לנהוג במכונית, לעבוד על מספרים, לפיזיקה או הנדסה, אבל אינו יעיל להקלה מהסבל. הזדהות עם המיינד יוצרת. כשאינך מזדהה עם המיינד, המיינד אומר: "בסדר, יש לך פגישה עכשיו, לך ותעשה מה שאתה צריך, לך אל התוכניות שלך". ואתה עושה, ואין שום בעיה.

מחשבה כמו זו אינה גורמת לסבל. אבל מחשבות כמו: "לעזאזל, הלוואי ולא הייתי צריך ללכת לפגישה חדשה כעת", "למה תמיד יש לי פגישות עם אנשים כאלה", "אף פעם אין לי זמן חופשי לעצמי", מחשבות מהסוג הזה גורמות לסבל. הויכוח, הדעה, השיפוט וההערכה, הם שגורמים לסבל. ושוב, כל זה בא מלהאמין בהזדהות שאתה הסיפור, הזדהות עם הבעיה, הזדהות עם מה שהגוף-מיינד עושה.

שיטת סדונה אינה שואלת את המיינד וגם אינה עוסקת בלהבין או בלנסות לפתור; שיטת סדונה עוסקת בזיהוי ושחרור. והיא נותנת את הדרך לעשות זאת בקלות וביעילות.

ומדוע אנחנו כל כך מאמינים למחשבות ולרגשות שלנו?
ראשית, כי זה עניין של תודעה קולקטיבית: כולם עושים את זה, אז אנחנו חושבים שזה הדבר הנכון לעשותו. והסיבה השנייה, שגם נקודת המוצא שלה היא ההזדהות, היא שאנחנו מאמינים במוח, כי אנחנו מאמינים שאנחנו המיינד. אם היינו יודעים שזה רק מכשיר – אין סבל בהחזקה של פטיש, אבל אם אתה מתחיל להאמין שאתה הפטיש, אינך יכול להרפות ממנו, וזה גורם להרבה סבל. המיינד הוא כמו פטיש - הוא רק מכשיר. זהו מכשיר נהדר, רק אם משתמשים בו בצורה נכונה. אבל הבעיה היא שאנחנו שמים את המכשיר שיהיה אחראי עלינו. אלא שהמיינד אינו יודע איך "להריץ את ההצגה". זה אינו התפקיד שלו, ואם אנחנו נותנים לו את האחריות הזו, הוא אינו יודע מה לעשות.

מה ההבדל בין שחרור בשיטת סדונה לבין חשיבה חיובית ותכנות של המיינד?
זה הרבה יותר אפקטיבי מחשיבה חיובית, שבה אנחנו מניחים מה עלינו לחשוב, ומנסים לחשוב את זה. אבל זה הרבה עבודה וזה רק יוצר יותר רעש מנטאלי. לעומת זאת כשאתה משחרר, המיינד באופן טבעי נעשה שקט יותר, צלול וחיובי יותר, וזה אינו דורש תחזוקה.

כשאתה עושה עבודה כלשהי של תכנות המיינד, כמו הצהרות וכל סוג של תכנות מחדש ותבנית חדשה, זה דורש תחזוקה קבועה, כי ישנם דברים שאתה חווה שסותרים את זה. בשחרור, לעומת זאת, מה שאתה עושה זה לשחרר את מה שיש. בחשיבה חיובית אתה מאשר בצורה יותר חזקה, וכעת יש לך ערמה גדולה יותר של דברים שמסתירים לך לראות את מה שיש פה באמת.

ישנה גם האמונה שעליך להשתיק את המיינד. אבל כפי שהזכרתי קודם, יותר חשוב שתהיה שקט עם המיינד מאשר שתשתיק את המיינד. למעשה החשיבה אינה רעה. אבל ההזדהות עם החשיבה גורמת לסבל. החשיבה שאתה החשיבה ואתה המחשבות שלך גורם לסבל.

ומה בנוגע לרגשות שלנו?
רגשות הם רק אנרגיה בתנועה e-motion. חלק מהרגשות הוא טבעי לחלוטין, והמטרה אינה להיות חופשי מרגשות או חופשי ממחשבות, אלא להיות חופשי עם הרגשות וחופשי עם המחשבות.

מה שקורה זה, שאנחנו הקורבנות של המחשבות והרגשות ומאפשרים להם לנהל ולטרטר אותנו. ההזדהות איתם גורמת לסבל. אבל הרגשות אינם חייבים להיפסק. עליהם להיות אמצעי של הדגשה בתקשורת, אלא שאנחנו שמים דגש גדול על הסיפור שמסביב, מזדהים איתו ונצמדים אליו, והחשיבות שלו גדלה מעבר לכל פרופורציה.

אנחנו גם מבלבלים בין רגש לבין מצבנו הטבעי. למשל, אהבה אינה רגש; לאהוב אדם זה רגש. אהבה היא האנרגיה של מודעות ונוכחות שהיא אנחנו, זה מה שטבעי בתוך כל אחד מאיתנו. זה זורם דרכנו כל הזמן, אבל אנחנו מתעלמים מזה. אהבה, כשהיא אישית, באה עם כאב. אהבה, כשאינה אישית, כשהיא אוניברסאלית, אין בה כאב.

הן לגבי כאב רגשי והן לגבי כאב פיזי, אם תבדקו אתם תגלו שאם אתם פשוט כאן ועכשיו, אלה הן רק תחושות. הדבר לו אנחנו קוראים כאב מבוסס על זיכרון. אנחנו משווים אותו לרגע אחר בזמן. כך אנחנו מתייגים כאב כמשהו דומה לזמן אחר שחשבנו שזה כאב או שמישהו אמר לנו – זה כאב. אבל כאב עצמו הוא רק תחושות טהורות, שאנחנו מתנגדים להן, שאיננו אוהבים ומשווים לרגע אחר בזמן. ראיתי אנשים שסבלו מכאבים חמורים תקופה ארוכה משחררים אותם רק על ידי קבלת התחושות שהם חווים כרגע וקבלת המרחב או הריקות או ההוויה שהתחושות מופיעים בתוכה ועליה. וכשהם עשו זאת פעמים מספר, הכאב חלף.

לסיכום, מה עלינו לעשות או לא לעשות?
זכור כי סבל הוא אפשרות, ומה שאתה זה כבר שלם גמור ומושלם כפי שזה. אין גדילה לתוך זה. ואל תרדוף אחרי זה ואל תשאף לזה או לכל עבודה אחרת כי אתה חושב שאתה אדם פגום שזקוק לתיקון. תרכוש את זה מהפרספקטיבה של פשוט לגלות יותר ויותר את האמת לגבי מה שאתה. לא כמקצוע, אלא כשלמות. וברמה פשוטה יותר, זכור כי רגשות ומחשבות הם רק רגשות ומחשבות. הם לא אתה, והם אינם עובדות, ואתה יכול לתת להם ללכת.

וכפי שלסטר אמר: תתעניין יותר בנוכחות או בהוויה או איך שתרצה לקרוא לזה, זה כבר כאן ועכשיו. זה לא משהו שאתה צריך לחפש אחריו. אתה כבר זה. תשומת הלב שלך על המיינד באה והולכת, אבל מה שאתה לעולם אינו עוזב, לעולם אינו אובד, אינו משתנה. וכשתתעניין יותר בזה שאתה מאשר בתופעות המתחלפות תגלה שאתה תמיד היית זה.

והדבר השני זה המכאניזם של הסבל, הדרך לעשות זאת זה לזהות שאין באמת אדם נפרד. זוהי לחלוטין תפיסה אשלייתית. החיים קורים, אבל אינם אישיים. הם פשוט מה שקורה ברגע. וככל שאתה מזהה את זה מתוך ניסיונך הישיר, תבדוק אם אתה באמת יכול למצוא את ה"אתה" שאתה חושב שאתה ברגע זה מבלי ללכת לזיכרון. ככל שאתה בודק את זה, אתה מגלה שאין "אני" נפרד. זה רק מילולית וזה נותן לבודי-מיינד להירגע וזה בהדרגה מעלים הן את הסבל והן את היכולת לסבול.
 

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

מנוע חיפוש רוחני

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©