כרטיס אישי

רונית נשר

פסיכותרפיסטית, דוקטורנטית לפסיכולוגיה בתחום טיפול קבוצתי. עובדת עם יחידים, זוגות, קבוצות, ארגונים וקהילות. משלבת פסיכולוגיה מערבית עם גישות מעולם הרוח. מנחת תכנית הטלויזיה "חוות דעת בפסיכולוגיה" בערוץ 10. מנחה טקסים. אוהבת בני אדם, חולמת חלומות, ומגשימה חזונות. מאמינה גדולה בפסיכולוגיה החיובית ועובדת עם השראה, תקווה וריפוי
[email protected]

www.ronitnesher.com

052-6660363

שתף

רונית נשר

מעצב לשמחה - על רכבת הרים רגשית

21.05.10
"די!! אני כבר לא יכולה יותר עם הרכבת הרים הרגשית הזו" - אמרה אחת מהסטודנטיות שלי. (תודה ד' שהסכמת שאשתף בסיפורך!)

"את מתכוונת לחיים?" שאלתי.

ד' מספרת לקבוצת הסטודנטים שבשבועות האחרונים התרחשו הרבה אירועים מסביבה.
זה התחיל מחגיגות הנישואין של אחותה הגדולה, המשיך דרך לידת תאומים של בת דודה אהובה וקרובה אשר ציפתה לילדים זמן רב,
ובדרך היו חגים ומסיבות ודייטים...והיא הייתה כל כך שמחה, כל כך מאושרת, החיים הטובים במלוא משמעותם.
ואז...היא מספרת...אז התחיל הבלגאן.

עם רגשות שמחים אין לי בעייה- היא אומרת לנו,
אבל כשהרגשות הקשים מגיעים- אני פשוט מתחרפנת.

היא סיפרה שלאחר כל החגיגות, הגיעו כמה ימים של עומס גדול במקום עבודתה,
עומס שהיה לה קשה להכיל, ובין לבין היא גם התאכזבה מבחור אחד שיצאה איתו לדייט והוא לא החזיר לה טלפונים,
אז היא החלה להיות עצבנית וחסרת סבלנות בעבודה.

הראשונה להידבק בעצבנות הייתה שותפתה לחדר העבודה - שאמנם בהתחלה ניסתה להרגיע אותה אך תוך שעה וחצי הפכה להיות לא פחות עצבנית ממנה.
התנהגותה של ד' גררה תגובות תוקפניות ולא מפרגנות של שאר העובדים במקום,
ותוך יומיים מקום עבודה עמוס וצפוף הפך להיות גם מאד עצבני, בחוויה שלה.
מרב עצבנות ועומס היא הרגישה שהיא פשוט לא מסוגלת לסבול יותר את מקום העבודה שלה, ושקלה להתפטר.
היא אמרה לבוס שהיא לא מסוגלת לעבוד בתנאי עומס כאלו ושוקלת לעזוב,
הבוס שלה התעצבן עליה שהיא נבהלת מכמה ימים של עומס- והטיח בה האשמות,
ואז, היא מספרת, נוספו גם רגשות האשמה והבושה...
והנה היא כאן, קצת חסרת נשימה, קצת מבולבלת, מנסה להבין את רכבת ההרים הרגשית הזו.

כמה סטודנטים ניסו לאמר לה שבעצם היא זו שיצרה את כל הבלגאן בכך שהדביקה את שאר החבר'ה בעבודה בעצבנות.
והתחלנו לדבר על המהות של סערת רגשות.

אז מה בעצם היה קשה לד'?

המעבר החד בין שמחות לאכזבה ועומס,
או אולי חוסר יכולת להכיל אכזבה?

הרבה פעמים מעברים יוצרים בלבול רגשי,
כמו המעבר המוזר שקיים במדינה שלנו, מעבר חד בין יום הזיכרון ליום העצמאות.
רגע אחד אני עצוב ושמע שירי דיכאון ומדליק נרות לזכר הנופלים-
והופס תוך שניות אני הופך להיות שמח ומתיז ספריי נצנצים על חבריי בבמות הבידור.
זה הרי מטורף לגמרי!

חשבתי גם אני על השבועיים האחרונים שאני עברתי עם משפחתי. ועל מגוון הרגשות שהיו שם.

לפני שבועיים בדיוק, ביום שישי, התקיימה האזכרה של אבא שלי.
זה יום שתמיד מעלה עצב וגעגועים, וכמובן שגם נוסטלגיה,.
ובדיוק אחרי שבוע חגגנו באירוע גדול אצלנו בבית- יום הולדת 70 לאמא שלי.

אז תוך כדי הנסיעה לאזכרה, ותוך כדי מחשבות קצת עצובות ומלאות געגוע לאבא שלי,
אני מוצאת את עצמי סוגרת פרטי הפקה אחרונים עם אחותי ועם דודה שלי,
עוברת על רשימת המוזמנים,
מבררת האם כדאי להזמין עוד שמשיות לחצר, כי בכל זאת רב האורחים מבוגרים,
ובודקת שוב את רשימת הקניות (יש רק עוד שבוע להכנות...).
וכשיצאנו מהאזכרה חשבתי לעצמי שלא באמת הייתי שם, באזכרה,
הראש שלי כבר הלך לפניי לעוד שבוע- לחגיגות.

ותהיתי האם זה חלק ממנגנון ההגנה- שמאפשר לעשות את המעברים החדים האלו,
שבוע אחד אזכרה, ובדיוק לאחר שבוע שמחה גדולה...?

ובחזרה ל ד' :
תוך כדי שיחה עם הסטודנטים היא הבינה שהרגש היחידי שהיא לא התעכבה עליו היה האכזבה מאותו בחור שלא החזיר לה טלפונים.
היא פשוט "עברה" עליו כאילו לא היה,
כשבעצם היא מרגישה שייתכן שהוא זה שהביא איתו את הרכבת ההרים הרגשית.

"אם רק הייתי נותנת יותר מקום לאכזבה, אולי לא הייתי צריכה להוציא את כל העצבנות שלי בעבודה..."
אולי...ואולי לא.

אין ספק שאם ד' הייתה משתפת חברה שלה, או את עצמה בשיח פנימי, באכזבה הרבה שנגרמה לה בעקבות אותו בחור,
ייתכן שלא הייתה מתפתחת עצבנות כל כך גדולה.
(מאד ייתכן!)

אך יש גם אפשרות אחרת-
אני מאמינה שהעולם הרגשי שלנו, יש לו חכמה משלו.
ולעיתים יש רגשות, בעיקר בזמן של בלבול רגשי,
שאנו מניחים בצד, כי אין לנו את הפנאי או הפניות, או הכוחות להתעמק בהם,
וכשיש לנו יותר כוחות ואפשרויות-
אנו חוזרים לבקר אותם. (מומלץ בחום).

הצעתי לד' שתשוב לבקר את האכזבה, לא מאוחר מדי,
ושתראה אולי אחרי הביקור הזה,
יתנקה משהו מעצמה,
והיא תוכל לבחור בחירה מודעת לגבי העבודה שלה, לא מתוך סערת רגשות ועצבנות גדולה.

ואני?
אני מרגישה צורך ללכת לבקר את אבא שלי.
לא בבית קברות דווקא.
אנחנו "נפגשים" כל יום שישי בזמן הדלקת נרות.
זמן איכות של בת ואבא שכבר לא כאן,
וזמן איכות שלי עם הרגשות של העצבות והגעגוע,
לצד רגשות של הודיה ושמחה שתמיד מופיעים עם הדלקת הנרות.

שבת שלום לכולנו







שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

מנוע חיפוש רוחני

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©