כרטיס אישי

חגית אלמקייס

מנחה סדנאות "מסע במילים" ומלווה תהליכי שינוי והתפתחות באמצעות כתיבה אינטואיטיבית וביבליותרפיה.
כותבת כדרך חיים. עיתונאית וצלמת.

לפייסבוק שלי

שתף

חגית אלמקייס

להביא את הצ'יף האינדיאני אל תוך חיי

21.07.09

( וידויה של כותבת בלוג: אני חגית ואני מומיה)

 

אני חייבת לשתף בחוויה לא נורמאלית שעברתי שלשום בלילה.

השבוע קראתי את כל ספרי בריאן ל.וויס בנשימה אחת. יש לי קטע עם גלגולי נשמות בתקופה הזאת של חיי. בא לי לדעת מאיפה התגלגלתי לכאן, מה הייתי קודם ומאיפה אני סוחבת כל כך הרבה פחדים (מקומות סגורים, מים עמוקים, יערות חשוכים, לבבות שבורים ועוד). כבר קראתי מזמן את ספרו "שורשים ושיעורים בזמן" ויצא לי לקרוא גם את "רק האהבה היא ממשית", אבל הסתפקתי בסיפורים היפים שהוא הביא בשני הספרים ולא חקרתי או צללתי לעומק. כאילו באותה תקופה זה נשמע לי נחמד ומעניין שלאנשים היו גלגולים אחרים, אבל אני? אני מתגלגלת?

 

הפעם הראשונה בה חוויתי שהייתי כאן קודם הייתה במהלך מדיטציה שעשיתי לפני כמה שנים. ראיתי את עצמי כאישה אינדיאנית גבוהה מאוד (כבר מאז הייתי גבוהה), עומדת על חוף הים כשעל זרועותיי אני אוחזת בתינוק ומניקה אותו. הבטתי על האישה הזאת, שערה חלק ארוך, היא הייתה שלווה ושקטה, חופשייה ומשוחררת, וידעתי שהאישה הזאת היא אני. מאז לא נחשפתי ליותר מידי פרטים מעברי הרחוק מרחק גלגולי חיים. חייתי בהווה ולא הייתה לי שום סיבה לחפור בעבר הרחוק מרחק גלגולים. עד השנה האחרונה, במהלך הטיול בהודו והמפגש המרתק עם אוסטרליה, אז חוויתי חוויות מדהימות שהזכירו לי שוב ושוב שהייתי כאן קודם. כאן. שם. בהרבה מקומות. שאני ותיקה לגמרי, שהאנשים סביבי כבר היו איתי קודם, כל כך הרבה פעמים, והמפגש המחודש הוא מדהים ונפלא. אני יכולה לכתוב שעות על חוויות הדה ז'וו שהיו לי, על זיהוי אנשים במבט אחד והחיבור המיידי כאילו הכרנו שנים, על הריחות המוכרים שהזכירו לי בית וגרמו לי לבכות שעות, על הגעגוע הבלתי מוסבר לאנשים שרק פגשתי, על השם העתיק שגיליתי שליווה אותי הרבה גלגולים ועדיין מרטיט לי את הלב אם מישהו קורא לי בו, על פחדים מאוד חזקים שהתעוררו ועוד.

 

אבל מה שבאמת אני רוצה לספר זה מה שקרה לי שלשום בלילה. בספר "ריפוי בנבכי הזמן"  של וויס, שעוסק בטיפול ברגרסיה לגלגולים קודמים, יש לו פרק על שיטות ברגרסיה. אחת השיטות היא שיטת משחק "פנים" או "פרצופים" להיזכרות בגלגולים קודמים. בעיקרון זוהי טכניקה לזוגות, במהלכה אמורים לשבת מול חבר/ה כשהאורות עמומים ומוסיקה רכה מתנגנת. יש להביט האחד/ת בפניו של האחר/ת ולראות האם הפנים משתנים. וויס מספר שלעיתים קרובות תווי הפנים משתנים, נעלמים, שבים ומופיעים והוא מביא דוגמאות מתוך סדנאות, בה אנשים חוו אחד את השני/ה מגלגולים קודמים ואף במקרים יוצאי דופן זיהו האחד את השנייה. הוא ציין בספר שניתן לנסות את התרגיל לבד, על ידי שימוש במראה והתבוננות בשינויים בתווי הפנים.  

 

אני, שבעבר פחד מוות אחז בי מלגלות דברים חדשים או לפגוש דברים מאיימים (ועדיין יש בי פחד רב מהמסתורי ומהנסתר), החלטתי לבלות ערב רוחני עם עצמי. שלפתי מראה מעל הקיר והנחתי אותה בסלון הבית, הדלקתי נרות ועמעמתי את האורות. שמתי מוסיקה שקטה ונעימה וקודם כל חוויתי מדיטציה של חצי שעה עם עצמי, נשימות, הרגעת המחשבות, הגוף. אחרי חצי שעה בערך התיישבתי מול המראה והתחלתי להתבונן באישה שניבטה אלי מתוכה. יכולתי לראות אותי בצורה מאוד ברורה, מין ניקיון כזה ושקט. הבטתי בעצמי בעיניים עוד ועוד ו... אז זה קרה!!!

 

פתאום נמחק לי הפרצוף!!! הוא נעשה כהה ונמתח בשניות ולפתע העיניים נאטמו ונעצמו לחלוטין. פשוט נעלמתי. אני יושבת בעיניים פקוחות ומביטה על הדמות שניבטת אלי מהמראה ואני מנסה להבין מה קורה ופתאום אני רואה מומיה!!! מומיה!!! לא פחות ולא יותר. אני רואה אותי חנוטה!!! וזה נראה שאני מכוסה בחומר או משהו בצבע אדמה. נבהלתי מאוד. במיוחד מהעובדה שלא הבנתי איך אני ללא עיניים ואני עדיין רואה את עצמי. היה לי קשה מאוד לתפוס את זה וממש וידאתי שאני עם עיניים פקוחות. כשכבר היה לי קשה לעמוד במראה, טלטלתי את עצמי לרגע וביקשתי לנטוש את מחזה הזוועה שנגלה לעיני. לקחתי נשימה מרוגשת ומבוהלת. לזה לא ציפיתי!!! ובטח לא כל כך מהר. מומיה? אחרי שנרגעתי קצת והסברתי לעצמי שאני כאן ועכשיו, אין לי מה לדאוג, יכולתי לחזור לתרגיל והעזתי שוב להביט בעיניי. שוב חזרה המומיה לנגד עיני, הנשימה שלי שוב נעתקה והיה לי ממש קשה להסדיר אותה, אבל העזתי לראות את המומיה הזאת. המומיה הזאת היא אני.

 

אחר כך הרפיתי קצת והמשכתי הלאה. ביקשתי מהנשמה שלי את החופש להראות לי כל תמונה מתאימה, כל מה שהיא רוצה להראות לי מגלגולים קודמים. זה היה מדהים והחל לעבור לנגד עיני רצף של פרצופים, כולם שחורים. הפנים שלי כאילו מוסגרו, נצבעו בשחור וראיתי אותי בכל מיני דמויות. בהתחלה נראיתי ממש כמו קוף, האדם הקדמון, האף התרחב עוד יותר, הפנים התקמטו, יכולתי לראות בפניי חריצי קמטים ולאט לאט, כמו באיזה סרטון של דרווין על התפתחות האדם, התחלתי לראות עוד ועוד דמויות. הפכתי להיות אישה שחורה, גבר שחור, היה לי כבר קשה להבחין מתי זה היה גבר ומתי אישה. פעם נראיתי אפריקאית יותר, פעם אבורג'ינית, פעם טיבטית עם פנים פחוסות שמזכירות איזה דמות ממלחמת הכוכבים. ניסיתי לעקוב, לזהות, אבל לא ממש הצלחתי. בכל פעם שהתאמצתי מאוד, הפנים נעלמו וחזרתי להווה.

 

ואז הוא הגיע. גבר אינדיאני. מישהו שנראה ממש כמו צ'יף. צ'יף אינדיאני. וזה מדהים כמה הוא היה דומה לי ויזואלית. הפנים שלי לא השתנו הרבה כדי להפוך להיות הצ'יף הזה. מי שכנראה פעם הייתי. דמיינו אותי, בדיוק כמו שאני היום, רק עם פנים קצת יותר מתוחות לצדדים, אף טיפה רחב יותר, קצת יותר כהה, שיער יותר ארוך, אבל גבר. הקמטים בפנים מספרים את הסיפור. העיניים מביטות קדימה. שקט. שקט. יש בו כל כך הרבה שקט.

 

הייתי אמורה להיות מבוהלת לחלוטין מהמבט של האיש הזה, אבל איכשהו האיש שניבט אלי מהמראה הרגיע אותי. נתן לי תחושה של ביטחון. גחנתי עוד קצת לעבר המראה, הבטתי עמוק אל תוך עיניי-עיניו וראיתי את העוצמה, את הלוחם הזה. לוחם צדק. מידי פעם הוא נעלם וחזרתי אני. הבטתי אל תוך עיני. ואז נעלמתי והוא שוב חזר. פניי התערבבו בפניו. פניו נטמעו בפניי. הוא נשאר שם. והיה בו משהו בלתי מתפשר. משהו נחרץ. היו בו חיים. העיניים שלו דיברו אלי ואז דיברתי אליו גם אני. אמרתי לו שאני רואה את העוצמה הזאת, את הלוחם שבו, את זה שלא מוותר. ואני רוצה אותו כרגע. אני קוראת לו לבוא אל תוך חיי. אני מרגישה שאני רוצה את הלוחם הזה בתוך חיי. אני רוצה לחוות אותו. להתחבר אליו. אני רוצה להתחבר אלי. להביא את העוצמות האלה אל תוך חיי. אני רוצה להילחם עלי. תן לי את הכוח, תן לי את העוצמה. לא לוותר, לא להתייאש, לא לעצור. ביקשתי נורא...

הצ'יף רק חייך אלי.

הוא אמר לי "שלך. זה כבר כאן".

ונעלם.

 

 

 

 

 

 

  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
20/01/16 13:58
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

מנוע חיפוש רוחני

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©