כרטיס אישי

ערן גולדשטיין

מטפל ברפואה סינית, מתמחה בטיפול בביטויים גופניים הפורצים על רקע מתח נפשי. חוקר, כותב ומרצה על התהליך הנפשי כפי שניבט במשנה הבודהיסטית ובתורת ישראל. 
www.metaplim.co.il/EranGold

[email protected]

שתף

ערן גולדשטיין

טרמינל מומביי אי לאב יו טרמינל בלה מיה...

23.07.09

 

לפעמים לא מלאך ולא שרף, לא הבודהה ולא אחותו, לא נשימות בטן מואצות ואפילו לא רטריט מדיטציה מבורך, יכולים לכולל מהפכה של ממש בנפש, כמו לגשת ישירות למושא הפחד, לטפוח על שכמו, לחכות שיסתובב, להביט לו בעניים ולחכות, לחכות עד שישפיל את מבטו וילך... ילך ולא יחזור עוד לעולם...


לפני שנה בדיוק, ארזנו תיקים, סגרנו את הבית ונסענו עם בנותינו להודו למשך שלושה וחצי חודשים.


במבט לאחור, אני מבין שהמסע להודו התחיל עבורי שנה קודם, עת התקבלה בביתנו ההחלטה לנסוע.


אודה על האמת, לא רציתי לנסוע...

הודו כיעד מעולם לא עשתה לי את זה, הרעיון שחלילה בנותיי יפגעו או יחלו, הדיר שינה מעיניי וכך גם הרעיון שאפגוש שוב את חוסר אהבתי הבולט לטיסות ואת חברתי משכר הימים  - חרדת הגבהים.

כך מצאתי עצמי נתון יום ביומו לחסדיהן של סופות חרדה כמוהם לא ידעו חופי זמן רב. כך, מצאתי עצמי מטייל בהודו בינות מקדשי הפחד, גומפות הספק והיכלותיה המוזהבים של ההכחשה, עוד הרבה לפני שהגענו אליה.

 


תשאלו אז למה לא נשמת? נשמתי, וואלה נשמתי כאילו אין מחר...

תשאלו אז למה לא שיקפת? שיקפתי, אני נשבע, שיקפתי כול מה שעלה...

תשאלו אז למה נסעת? אז זהו, נסעתי כי עמוק בלב ידעתי שיהיה נהדר להיפטר מכל "זה" ולהשאיר את "זה" אחת ולתמיד מאחורי...



בסוף עלינו על מטוס,

נחיתה בעמאן - נו שויין... המראה לדלהי - אלוהים ישמור...

נחיתה לתוך הביצה המהבילה והמבעבעת של דלהי בארבע לפנות בוקר... ואופס! כמו בשורה הנצחית מטרמינל לומינל של מאיר אריאל - חשתי איך "פה בצד משתחררת לי ההתכווצות" וזהו, שקט בראש, ה"זה" נעלם לרגע, תחושה עזה של הייתי פה, של אני מכיר...


וכך, במהלך שנמשך שלושה וחצי חודשים השלתי מעלי בכול מקום בו ביקרנו קצת מה"זה":

על נקודת התצפית בה נראים פגישתם המרהיבה של נהר הזנסקאר עם נהר האינדוס השארתי את חרדת הגבהים שלי.

על פסגת טאגלנגלה בגובה 17582 רגל בדרך לה – מנאלי תקעתי את דגל פולניה שתמיד נשאתי עימי בגאון...

באוטוסטראדה (עלאק) שבין אגרה לג’איפור השארתי את אשליית השליטה במציאות, כאשר התברר לי שהנהג ששכרנו אינו רואה טוב בלילה וכי ברכב התקלקלו "פתאום" הפנסים...

בתחנת הרכבת באבו רואד בואכה מומביי, גילה לי מלאך בדמותו של ילד רעב בן 8 את תנועת ההתכווצות הטבעית של נפשי נוכח כל גילוי של סבל...

ובארמבול ביץ’ גואה גיליתי את הצניעות, בדמותה של מסעדת "גאנש": ריצפת חול, ארבע עמודים, גג מענפי דקל ואדם אחד יקר ואוהב בשם מוהאן – שגאנש ישמור אותו ואת משפחתו...

 

אז איך היה בהודו אתם שואלים? היה מ ד ה י ם!!!


לפעמים לא מלאך ולא שרף, לא הבודהה ולא אחותו, לא נשימות בטן מואצות ואפילו לא רטריט מדיטציה מבורך, יכולים לכולל מהפכה של ממש בנפש, כמו לגשת ישירות למושא הפחד, לטפוח על שכמו, לחכות שיסתובב, להביט לו בעניים ולחכות, לחכות עד שישפיל את מבטו וילך... ילך ולא יחזור עוד לעולם...

 

הבלוג מוקדש ליוכבד אורפז שנפרדה ממני בחופי גואה במשפט "אתה כמו הבן שלי"! יוכי היקרה נרצחה בבית ח"בד במתקפת המחבלים על מומביי שבועיים לאחר שחזרנו הביתה. יהי זכרה ברוך.

 

שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

מנוע חיפוש רוחני

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©