כרטיס אישי

רונית נשר

פסיכותרפיסטית, דוקטורנטית לפסיכולוגיה בתחום טיפול קבוצתי. עובדת עם יחידים, זוגות, קבוצות, ארגונים וקהילות. משלבת פסיכולוגיה מערבית עם גישות מעולם הרוח. מנחת תכנית הטלויזיה "חוות דעת בפסיכולוגיה" בערוץ 10. מנחה טקסים. אוהבת בני אדם, חולמת חלומות, ומגשימה חזונות. מאמינה גדולה בפסיכולוגיה החיובית ועובדת עם השראה, תקווה וריפוי
[email protected]

www.ronitnesher.com

052-6660363

שתף

רונית נשר

טיפול סיני אחד שווה עשר שעות על ספת הפסיכולוג? !

24.07.09
יסלחו לי הקולגות שלי...( או אולי לא?!) - אבל לפעמים אני מרגישה ששעת דיקור סיני אצל אלון, הרופא הסיני המהמם שלי, שווה יותר מעשר שעות שיחה על ספת הפסיכולוג.
היום , למשל, היה מאותם ה"לפעמים".
ולהזכירכם, אני מאילו שכן מאמינים בקשר הטיפולי האנושי, הפסיכולוגי - אבל כבר שנים שאני חושבת שזה לא מספיק.

אולי עדיף שאתחיל בכלל מהמפגש הראשון שלי עם טיפול ארוך ותהליכי.

הטיפול הראשון שלי (כמטופלת)
אני זוכרת שבתור בת עשרים וחמש הלכתי לטיפול.
ישבתי על הכורסא הירוקה, בחדר הטיפולים של אורית בגבעתיים.
אז גרנו בגבעתיים, ובתכל'ס הגעתי אליה ממש במקרה כי היא גרה 5 דקות בהליכה מהדירה הפצפונת בה גרנו.
ברור שהיום אני מבינה שלגמרי לא במקרה הגעתי אליה, אבל אז, באמת שהאמנתי שהבחירה הייתה מקרית לחלוטין.

אני זוכרת היטב את הפגישה הראשונה, בה אני מנסה לדחוס לתוך שעה את כל סיפור חיי.
מי שהיה פעם במצב כזה מכיר את התחושה.
בלתי אפשרי.
ממה מתחילים?
ואם אשכח לספר את זה? ואם אגיד משהו שהיא לא תבין? היא תבין? אפשר להבין את מה שאני עוברת?
האם דרך המילים שאני אומרת אפשר להבין את עוצמת התחושות?
ומה אם אני מסננת? מצנזרת? האם "מותר" לצנזר בטיפול?

הבנתי שהיא לא מטפלת רגילה.
בטיפול היה גם הילינג, וגם שיחות, וגם קריסטלים, והרבה תמיכה, ועידוד, וחקירה פנימית, והתבוננות, ודמעות, ובכי, וכאב, וצער, ותקווה, וחוויות רוחניות, וגלגולים אחרים, ומה לא?

במקביל למדתי לטפל בדרך הקונבנציונלית. שיחות. פסיכותרפיה רגילה.
מתוך החוויה שאני עברתי, של השילוב המיוחד הזה של שיחות והילינג ועוד הרבה מעבר לזה, הנחתי שאני לא אהיה מאלו שיסתפקו בלטפל "רק בשיחות".
אבל מאד הערכתי את הגישה הפסיכותרפויטית, את גוף הידע העמוק, את הבנת נפש האדם שהפסיכותרפיה מציעה.

אז מה אני?
מטפלת קונבנציונלית? הוליסטית?
( אני די נחרדת מהמילה הזו- הוליסטית. משלב מסוים היא כבר לא אומרת כלום. ריקה. כבר עשו בה שימוש לכל כך הרבה דברים לא-הוליסטיים. כל דבר הוא פתאום הוליסטי. זה קלקל לי את המילה היפה הזו.
המילה שיש לה כל כך הרבה משמעות במובן הכי פשוט שלה...).

ואז הגיע המטופל הראשון שלי בקליניקה הפרטית.
פעם ראשונה שאני מטפלת כעצמאית, לא כשכירה. בת 26 וחצי.
המדריכה שלי החליטה שאני כבר צריכה לקפוץ למים - והפנתה אליי מטופל.
אני מאד מודה לה ( תודה!), אחרת מן הסתם הייתי ממשיכה ללמוד וללמוד וללמוד ומתחילה לטפל רק בגלגול הבא.
כי מתי יודעים כשכבר מוכנים לטפל?

אני כמטפלת 

אז המטופל הראשון הגיע. בחור צעיר ונחמד.
רק אחרי חצי שעה הבנתי כמה חשוב שאני עצמי הייתי בטיפול תהליכי.
כמה חשוב שהבנתי על בשרי את כל אותן תהיות של פעם ראשונה בטיפול.
ואכן הבנתי.
(ומאז אני די דורשת מהמודרכים שלי ללכת לטיפול - ומאמינה שמי שרוצה לטפל - חייב חייב חייב להיות בטיפול תהליכי, ולהתנסות על בשרו מהם התהליכים, השלבים, העליות והמורדות של טיפול שלם - עד לסיום טיפול ופרידה.)

זו הייתה שעה של קסם.
שעה בה טיפלתי בדרך שלי, ללא מאמץ.
ללא אף מדריך /מדריכה שצופים בי מבעד למראה הדו כיוונית באוניברסיטה.
ללא צורך להביר למה בחרתי לאמר כך או ללכת לכיוון ההוא.
(כל כך הרבה פעמים המדריכה שלי הייתה שואלת אותי- למה? למה אמרת לו ככה, ולמה בחרת לבדוק את הסוגיה הזו...והיא ציפתה שאשיב בסגנון מלומד של "קוהוט היה אומר ש...ולפי תיאוריית יחסי האובייקט..."
ואילו אני חשבתי: למה? ככה! כי לפעמים אני חשה שזה הכיוון, כי לפעמים אין הסבר תיאורטי אבל אני יודעת על מה בדיוק נכון להתעכב, ומה יושב שם מתחת לכעס הנורא, או לפחד הבלתי מוסבר...אני פשוט יודעת.
 לו אז, בתור מטפלת מתלמדת צעירה הייתי יודעת בוודאות כמה שזה נכון, כמה שהתחושות הללו רק יתעצמו ויתחזקו עם השנים, היה לי הרבה יותר קל מול המדריכה התיאורטית...)

המטופל דיבר ודיבר, ואני הקשבתי, והתחילה עבודה מרתקת.
והשעה הפכה לשעות רבות, לתהליך ארוך.
ומטופל אחד, הפך לעשרות ומאות של מטופלים.
שנים של טיפול. שנים של מטופלים.

לפעמים, ביני לביני, אני קוראת לזה "נחת מהילדים".
לראות מטופל או מטופלת צומחים, גדלים, מעיזים, מתחתנים, יולדים, מתבגרים.
זו זכות ענקית, בעיניי, ללוות תהליכי חיים.

את חלקם אני מלווה חלק נכבד מחייהם, ויש גם כמה בודדים אותם אני מכירה כבר כעשר שנים.
חלקם מגיעים אליי לפרקים - לתהליך קצר לפני נישואים, ואז מגיעה המטופלת עם התינוק החדש לאחר כמה שנים שלא ראיתי אותה, ואח"כ לעיתים עם הבעל.
זכות גדולה.
ממש זכות.

( וגם התברכתי במטופלים מדהימים, זה נשמע כמו קלישאה, אבל אני אכן לומדת מהם כל כך הרבה תוך כדי תהליך).

וכך נצברו בזכרוני אלפי שעות שיחות מרתקות, מרגשות, בעלות משמעות.
מילים.   מילים.  
מילים...  מילים...מילים...מילים...
סיפורי חיים.
משמעות.

כל כך הערכתי את המילים. את הסיפורים. את הפסיכותרפיה המילולית הזו.
הסיפור המרפא.
אדם נכנס לחדר, ישוב על כסא, מדבר, שומע, חושב, מרגיש,
ויוצא אדם אחר.
סוג של קסם.

ואז בגיל מסוים התחלתי להתבלבל.
זה היה כבר אחרי שלמדתי גשטאלט, ואחרי שלמדתי הילינג 7 שנים.
התחלתי לחשוב שאולי ממש אין צורך במילים.
אולי צריך רק מגע, וחום אנושי, ומדיטציה, ואנרגיה.
כי מילים הם ממילא יציר המוח המפטפט שלנו, ומנגנוני ההגנה עובדים שעות נוספות.
והנה, איך מטופלים מרגישים הרבה הרבה יותר טוב אחרי חצי שעה של הילינג ממוקד.
וכך פחתו המילים בקליניקה, ו"פתאום" הגיעו כל אותם מטופלים שהיו זקוקים בעיקר להילינג ולכלים אנרגטיים ורוחניים.
גם כן קסם.
קסם ללא מילים.

ואז החלה האינטגרציה.
שנים של "גם וגם" עד היום.
אני מאמינה בשילוב - בטיפול בו זמנית בכל הרבדים:
בגוף הפיזי, במוח הקוגנטיבי, ברגשות ובתחושות וברובד האנרגטי.

ואז...
התחלתי ללמוד דוקטורט.
הדוקטורט הוא בפסיכולוגיה. והמוח שוב התחיל להתלהב מכל התיאוריות החדישות של פסיכותרפיה, ושל פסיכותרפיה בקבוצה.
כמו צעצועים חדשים שאני כבר משתוקקת לנסות,
לפתוח את האריזה ולגלות מה הם יודעים לעשות.

חששתי ששוב אתבלבל.
ששוב ארגיש שפתאום צריך לפנות מקום למילים, להרבה מילים.

לשמחתי האינטרגציה נשארה.
גם וגם.
גם מילים וגם אנרגיה.
הללויה. אני יודעת מי אני כמטפלת.

והיום
היום קמתי עם לחץ - בגלל הכנס באיטליה.
כנס ענק, 1500 משתתפים בערך, כנס בינלאומי בנושא טיפול קבוצתי/ פסיכותרפיה קבוצתית.
רק עוד חודש, ויש להכין המון דברים.
מנאל (אחותי הבדואית מנשות חזון) ואני מרצות שם - וכהרגלנו יש לנו רק טיוטא בראש, ושני מאמרים.
ויש לנו המון רעיונות להרצאה, וכדאי לכתוב אותם, ולמצוא את המאמרים המתאימים, ומתי נספיק להפגש- שתינו עסוקות כל כך...
ומתי נכין מצגת. אה, וגם צריך לאסוף תמונות של נושא ההרצאה.
רגע-  המזוודה - כדאי לתקן אותה לא ברגע האחרון. הידית שלה לא שרדה טוב את הטיסה האחרונה...


בקיצור - קמתי עם מחשבות של "מה יש לי להספיק" השבוע.
לא קריטי, לא משהו שאי אפשר להתמודד איתו, אבל לקום עם מחשבות של לחץ אני לא אוהבת ( וגם לא ממש רגילה לזה...).

ב 12 נסעתי לאלון. (המדקר הסיני).
כמה מחטים, כמה מילים ומשפטים ביננו, ואני כבר מרחפת לי ברוגע עם חיוך.
לחץ?
איפה?
מישהו היה בלחץ הבוקר?
אני כבר לא זוכרת.
רק הרגע הזה קיים, וכרגע המחטים נעימות לי, ואני מבסוטה.
מסתכלת על הדגים המצחיקים באקוואריום הענק שליד מיטת הטיפולים, וצוחקת.

ורק אח"כ חשבתי-
ואם הייתי במקום דיקור, הולכת לטיפול פסיכותרפויטי של שעה?
לא.
לא מתאים.
לא היום.
לא מתאים לטפל בלחץ- ע"י מילים.

אז בכל זאת, היום, רק לרגע זה-
טיפול סיני היה שווה לי יותר מעשר שעות על הספה.








שלח לחבר  
שנה גודל Powered by Bonsite ©
    
רוצים להתעדכן באירועים החדשים הרבה לפני כולם? רוצים לקבל את התוכן החדש שלנו? השאירו מייל ונעדכן אתכם בכל שבוע

מנוע חיפוש רוחני

כותבי הבית שלנו

מאמרים

יוגה
נומיינד - השער לעולם הרוח - כל הזכויות שמורות ©